<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
דיני ממונות בשלשה, גזילות וחבלות בשלשה, נזק וחצי נזק, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, האונס, והמפתה, והמוציא שם רע בשלשה דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' מוציא שם [רע] בעשרים ושלשה מפני שיש בו דיני נפשות. ב.גמכות בשלשה, עיבור החודש בשלשה, עיבור השנה בשלשה דברי ר' מאיר, רשב"ג אומ' בשלשה מתחילין, ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה, ואם גמרו בשלש' מעוברת. ג.גסמיכת הזקנים ועריפת העגלה בשלשה דברי ר' שמע', ר' יהודה אומ' בחמשה, חליצה ומיאונין בשלש', נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בשלשה, והקדשו' בשלשה, וערכים המיטלטלין בשלשה, ר' יהודה אומ' ואחד מהן כהן, ובקרקעות תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן. ד.גדיני נפשות בעשרים ושלשה, הרובע והנרבע בעשרים ושלשה, שנ' [ויקרא כ'] והרגת את האשה ואת הבהמה, ואומ' [שם] ואת הבהמה תהרוגו, שור הנסקל בעשרים ושלשה, שנ' [שמות כ"א] השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר והנחש בכ"ג, ר' אליעזר אומ' כל הקודם להורגן זכה, ר' עקיב' אומ' מיתתן בעשרים ושלשה. ה.גאין דנין לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול, אלא בבית דין של שבעי' ואחד, אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד, ואין עושין סנהדריות לשבטים אלא בבית דין של שבעים ואחד, ואין עושין עיר הנדחת אלא בבית דין של שבעים ואחד, ואין עושין עיר הנדחת בספר, ולא שלש עיר הנדחת, אבל עושין אחת או שתים. ו.גסנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד, וקטנה של עשרים ושלשה, ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד, שנ' [במדבר י"א] אספה לי שבעים איש מזקני יש', ומשה על גביהן, הרי שבעים ואחד, ר' יהודה אומ' שבעים, ומנין לקטנה שהיא כ"ג, שנ' [שם ל"ה] ושפטו העדה והצילו העדה, עדה שופטת ועדה מצלת, הרי עשרים, ומנין לעדה שהיא עשרה, שנ' [שם י"ד] עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצא יהושע וכלב. ז.גומנין להביא עוד שלשה, ממשמע שנ' [שמות כ"ג] לא תהיה אחרי רבים לרעות, שומע אני היה עמהן לטובה, מה ת"ל אחרי רבים להטות, לא כהטייתך לרעה הטייתך לטובה, הטייתך לטוב' על פי עד אחד ולרעה על פי שנים, [ע"ב] אין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי עשרים ושלשה. כמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין, מאה ועשרים, ר' נחמיה אומ' מאתים ושלשי', כנגד שרי עשרות.
<h2>דף ב:</h2>
דיני ממונות בשלשה כול', ומקשה אטו גזילות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו, ומסיק רבא תרתי קתני, דיני ממונו' דהינו הודאות והלואות בשלשה הדיוטות, וגזלות וחבלות בשלשה מומחין, פי' הודאות והלואות הן הבא לידון עם חברו או בעידי הלואה או בעידי הודאה, וגזילות קורא בין הגוזל את חברו ובין הכופר פקדונו של חברו, דפקדון כל היכ' דאיתיה ברשותא דמריה קאי וההיא שעתא דכפר ליה הוא דגזיל, אבל מלוה להוצאה ניתנה והילכך אע"ג דכפר לה לא מיקריא גזל. ואמרי' מאי קסבר, אי קסבר עירוב פרשיות שנו כאן, ליבעי נמי מומחין, ואי קסבר דאין עירוב פרשיות כת' כאן, שלשה מנא ליה, פי' בפרשת שומר חנם דכת' התם כופר בפקדון דהינו גזל כתיבי תלתא אלהים, וילפי' מיניהו לקמ' [ג' ע"ב] דבענן תלתא מומחין בגזילות וחבלות, וכתיב בההיא פרשה [שמות כ"ב] אשר יאמר כי הוא זה, דילפינן מיניה למודה במקצת הטענה, ומאי קסבר האי תנא, אי קסבר עירוב פרשיות כת' כאן, דהאי כי הוא זה לאו אשומר חנם קאי, דארבעה שומרין אינן צריכין הודאה במקצת, אלא אאם כסף תלוה את עמי קאי, אם כן ליבעי נמי בהלואות מומחין, ואי קסבר דאין עירוב פרשיות כת' כאן, דד' שומרין צריכי' הודאה במקצת, אם כן שלשה בהודאות והלואות מנליה, הא לא כתיבי תלתא אלא בשומר חנם דהוא כופר בפקדון. ומהדר לעולם קסבר עירוב פרשיות כת' כאן, ובדין הוא דליבעי מומחין, ומשום דר' חנינה, דא"ר חנינה דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה [ג' ע"א] דכת' משפט אחד יהיה לכם, פי' לעיל מיניה כת' מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, ובסוף כת' משפט אחד יהיה לכם, ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעו דרישה וחקירה, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, והכא נמי מדאורי' גבי הודאות והלואות בעו שלשה מומחין, אלא מדרבנן תיקנו שלשה הדיוטות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, דמומחין לא שכיחי.
<h2>דף ג.</h2>
רב אחא בריה דרב איקא אמ' מדאוריתא חד נמי כשר, דכת' [ויקרא י"ט] בצדק תשפוט עמיתך, אלא משום יושבי קרנות, פי' מדאורית' חד נמי כשר בהודאו' והלואו' כדכת' בצדק תשפוט עמיתך בלשו' יחיד, ואין כאן עירוב פרשיות, דדוקא בגזילות וחבלות בענן תלתא אלהים, ומתני' נמי תרתי קתני כדאמרת, ומיהו שלשה בהודאות לאו מדאורית' אלא מדרבנן, גזירה משום יושבי קרנות, הם תגרים שאינן בקיין בטיב הדינין, ויזכה את החייב ויחייב את הזכאי. אי הכי תלתא נמי, אי איפשר דלית בהו חד (דלא גמיר) [דגמיר], פי' ששמע מחכמים המורים דיני הודאות והלואות. ואמרי' מאי איכא בין רבא לרב אחא בריה דרב איקא, פי' בין למר בין למר תלתא בענן, או מדין תורה או מדרבנן, מאי נפקא לן בין מדאורית' בין מדרבנן, ומהדר איכא ביניהו דשמואל, דאמ' שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף, דרבא לית ליה דשמואל, ורב אחא אית ליה דשמואל. וסוגיין בעלמ' כרבא, מדאמרי' [ב"ק פ"ד ע"ב] מידי דהוה אהודאות והלואות דעבדינן שליחותיהו, אלמ' אי לאו דעבדינן שליחותיהו לא הוה דיינינן להו בבבל, ש"מ דהודאות והלואות נמי אלהים בענן ועירוב פרשיות כת' כאן, ועוד דקימלן דלית הילכת' כרמי בר חמא דאמ' ארבעה שומרין צריכין הודאה במקצת וכפירה במקצת, דכי כת' כי הוא זה אמלוה ולוה כת', אלמ' עירוב פרשיות כת' כאן, וכי כת' תלתא אלהים אהודאות והלואות נמי כתיבי, והילכך שנים שדנו אין דיניהם דין.
וראיתי מקשים דהכא משמע דגזלות אלהים בענן ולא דיינינן להו בבבל, ובפ' בתרא דגיטין [פ"ח ע"ב] נמי אמרי' אי הכי גזילות וחבלות נמי ליעביד שליחותיהו, ומוקי לה התם כי עבדינ' שליחותיהו במילתא דשכיחא, במילתא דלא שכיח' לא עבדינן שליחותיהו, אלמא לא דיינינן דיני גזילות בבבל, והא אפי' חבלא דבהמה אמרי' בהחובל [ב"ק פ"ד ע"ב] דדיינינן ליה בבבל, הנה סברתם הולכת דכל מאי דתנינן הכא בשלשה מומחין, אין דנין אותן בבבל, ומשום הכי קשיא ליה גזילות למה, ומפני שסובר כן כתב, וכמדומה לי דהוא הדין לשאר דיני ממונות מלבד גזילות וחבלות, כגון דיני ירושות, ודיני מקח וממכר, ודיני ארבעה שומרין, אע"פ שאין בהן משו' נעילת דלת, אפי' הכי לא בענן מומחין גמורין דהינו סמוכין, אלא דנין אותן בבבל, דעבדינן שליחותיהו כיון דמילתא דשכיחא היא ולא סגיא דלא דיינינן להו בבבל מפני תיקון העולם, ולא בענן סמוכין אלא לדיני נפשות, אי נמי לחבלות דאדם, כדאמרי' בהחובל [שם] כל ששמין אותו כעבד אין דנין אותו בבבל. וכל זה אינו נר' לי, דהיכא כתיבי אלהים כי אם בפרשת השומרין, והיכי מצינן למימר דלא בענן בהו מומחין גמורין, אלא ודאי בכולהו בענן מומחין דהינו מוסמכין מפי בית דין, ואם אינן מוסמכין מפי בית דין אינן כשרים לדין כלל, אבל מיהו לא תימא דבכל היכא דתני תנא דבעי מומחין לא דיינינן להו בבבל, ותיקשי לך גזילות וירושות ודיני ארבעה שומרין, אלא תנא בארץ יש' קאי דאיכא סמיכה ואתא לאורויי לן דבכל מידי בענן שלשה סמוכין, חוץ מהודאות והלואות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין הכשירו בהן חכמ' שלשה הדיוטות, אבל ירושות וד' שומר' ומקח וממכר כולן בכלל גזילות הן ואין דנין אותן בארץ יש' אלא בשלשה סמוכין, ובבבל אע"פ שאין שם סמיכה כבר אמרי' בפ' החובל [שם] דכל מידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס עבדינן שליחותיהו, וגזילות וירושות וד' שומרין ומקח וממכר שכיחי ואית בהו חסרון כיס, וגם נזק וחצי נזק למאן דאמ' פלגי ניזקא ממונא, הילכך אע"ג דתני בהו דבעו ג' מומחין, לאו אדעתא דהכי תנייה דלא דיינינן להו בבבל דליכא סמיכה התם, אלא שבארץ יש' אין דנין אותן בג' הדיוטות כדיני הודאות והלואות כי אם בשלשה מומחין, ובבבל נמי עבדינן שליחותיהו ודיינינן להו בשלשה מומחין שבבבל ולא בג' הדיוטות, שלא יהו הדיוטות שבבבל מעולין מהדיוטות שבארץ יש', ואע"ג דמומחין שבבבל כהדיוטות חשיבי, כדאמרי' בסוף גיטין [פ"ח ע"ב] דאמ' ליה אביי לרב יוסף אנן הדיוטות אנן, זהו דין תורה, אבל כיון דעבדינן שליחותיהו רשאין לדון, והודאות והלואות דנין אותן בבבל בג' הדיוטות כארץ יש' משום נעילת דלת, הילכך לא קשיא לן גזילות וגם לא נזק וחצי נזק, דאע"ג דתני בהו שלשה מומחין דנין אותן בבבל, משום דעבדינן שליחותיהו בכל מידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס, ומאי דאמרינן בסוף גיטין [שם] אי הכי גזילות וחבלות ניעביד שליחותיהו, דמשמע דלא עבדינן שליחותיהו בגזילות, נר' לי דלאו דוקא, דלא אמ' אלא חבלות לחודיהו, אי נמי קנסות וחבלות, ומשום דהכא אמרי' גזילות וחבלות בהדי הדדי משום הכי נקט להו התם, ולאו דוקא, דלא אקשי ליה אלא מקנסות וחבלות, אבל גזילות בודאי כי דנין אותן בבל, דאם כן לא שבקת חיי לכל ברייה.
<h2>דף ה.</h2>
ת"ר דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה ביחיד. פירש המור' דכת' [ויקרא י"ט] בצדק תשפוט עמיתך, וקסבר אין כאן עירוב פרשיות, ואינו נראה לי, דאם כן קשיא הילכת' אהילכת', דקימ' לן דהכי הילכתא דיחיד מומחה כשר לדיני ממונות, וקימ' לן נמי דארבעה שומרין אין צריכין כפירה במקצת, דעירוב פרשיות כת' כאן וכי כת' כי הוא זה אמלוה ולוה קאי, ולקמן נמי אמרי' דלגבי ממונא אע"ג דמדאוריתא בענן שלשה מומחין עבדו רבנן תקנתא ביחיד מומחה, ש"מ דטעמיה דהאי תנא משום תקנה הוא וכדר' חנינה, דכי היכי דעבוד תקנה בג' הדיוטות, הכי נמי עבוד ביחיד מומחה. וכן א"ר זירא כגון אנא דן דיני ממונות ביחיד. איבעיא להו כגון אנא דגמירנא וסברנא ונקיטנא רשותא, פי' גמירנא שמעתתא מרבותיי, וסברנא להבין וליתן טעם לכל דבר ולדמות דומה לדומה מליבי, אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא, פי' והדר דינא לגמרי, או דילמ' כגון אנא דגמירנא וסברנא אע"ג דלא נקיט רשותא דיניה דינא. ת"ש, דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה, אתא לקמיה דרב יוסף, אמ' ליה אי קיבלוך עילויהו לא תשלם ואי לא זיל שלם, פי' אם קיבלוך עליהם לדונם כפי דעתך וקיבלו טעותך עליהם, לא תשלם, ואם לא קיבלו טעותך עליהם אלא אמרו לך דון אותנו דין תורה, זיל שלם, ומיהו דינא לאו בר מיהדר הוא, ש"מ כי לא נקיט רשותא דיניה דינא, ש"מ.
אמ' רב, האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר, לישקול רשותא מבי ריש גלותא, וכן אמ' שמואל לישקול רשותא מבי ריש גלותא. פשיטא מהכא להכא, ומהתם להתם, ומהכא להתם נמי, מהני רשותא, דהכא שבט והתם מחוקק, כדתניא לא יסור שבט מיהודה [בראשית מ"ט] אילו ראשי גליות של בבל שרודין את יש' בשבט, ומחוקק מבין רגליו אילו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים, מהתם להכא מאי, פי' מהכא להכא מריש גלותא דבבל למידן דינא בבבל, ומהתם להתם מנשיא דארץ יש' לארץ יש', וראשי גליות נקראו שבט שיש להן רשות ממלכי פרס, ונשיאי ארץ יש' נקראו מחוקק מפני שהיו מלמדין תורה ברבים כדכת' [שם] ומחוקק מבין רגליו. ת"ש, דרבה בב"ח דן דינא וטעה, אתא לקמיה דרב יוסף, ל"א דר' חייה, אמ' ליה אי קיבלוך עילויהו לא תשלם, ואי לא זיל שלם, והא רבה בב"ח רשותא הוה נקיט מר', ש"מ מהתם להכא לא מהני רשותא, ש"מ. פי' האי רשותא לאו סמיכה היא, שהרי אין סמיכה בבבל כדבענן למימ' לקמ' [י"ד ע"א], אלא האי רשותא דהכא הוא למידן דיני הודאות והלואות, ומהני מבבל לארץ יש', ודן דיני הודאות והלואות אע"פ שאינו מוסמך, ואע"פ שהוסמך בארץ יש' אינו יכול לדון בבבל אפי' דיני ממונות שיהא פטור מלשלם, עד שיקח רשות מריש גלותא, כדאמרי' בעובדא דרבה בב"ח.
<h2>דף ה:</h2>
איבעיא להו יהבו ליה רשותא על תנאי מהני אי לא מהני. פי' נתנו לו רשות לדון עד זמן ידוע ולא עד לעולם. ת"ש, דאמ' ליה ר' יוחנן לרב שמן בר אבה הרי אתה ברשותנו עד שתבוא אצלינו, פי' היה פורש ממנו והולך לבבל, והרשה אותו לדון עד שיחזור, ולא עד לעולם, והוי רשות.
גופה אמ' שמואל שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו בית דין חצוף. יתיב רב נחמן וקאמ' לה להא שמעתא, איתיביה רבא, רשב"ג אומ' הדין בשלשה, פשרה בשנים, יפה כח הפשרה מכח הדין, ששנים שדנו בעלי דינין יכולין לחזור בהן, ושנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן. פי' אע"ג דבקניין מיירינ' כדאמרי' לקמ' והילכת' פשרה צריכה קניין, אפי' הכי שנים שדנו אע"ג דקנו מיניהו אין דיניהן דין, ואותו הקנין קנין בטעות הוה כיון דאין דיניהן דין, וכגון שהן מאיליהן הזמינו את הנתבע בדין ואמרו לו שיתן קניין, אבל אם הם קיבלום עליהן, דיניהן דין, ואפילו ר' אבהו מודה, כדבענן למימ' לקמן. [ו' ע"א] וכי תימ' פליגי רבנן עליה דרשב"ג, ומי פליגי, והאמ' ר' אבהו שנים שדנו דיני ממונות לדברי הכל אין דיניהן דין, גברא אגברא קא רמית.
<h2>דף ו.</h2>
גופה אמ' ר' אבהו שנים שדנו דיני ממונות לדברי הכל אין דיניהן דין. וקימ' לן כר' אבהו כדכתבינן לעיל. איתיביה ר' אבה לר' אבהו, דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו. פי' והא מיירי בשאינו מומחה, מדקתני סיפא ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם, ומדקתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו ש"מ דינו דין, וקשיא לר' אבהו, ור' אבהו ושמואל בהדיוטות מיירו, דאי במומחין הא תניא שאם היה מומחה דן ביחיד ולא מותבינן מינה לר' אבהו. ומהדר הכא במאי עסיקינן דקיבלוה עילויהו. פי' היכא א"ר אבהו שאין דינן דין, כשהוא הזמינם וכפה אותם להידיין לפניו, ובהא פליג שמואל ואמ' דינו דין, אבל היכא דבעלי הדין קיבלוהו עליהן לדונם גם ר' אבהו מודה דדינו דין. ומקשה אי הכי אמאי משלם מביתו, פי' כיון שקיבלוהו עליהן אע"פ שטעה ייפטר מלשלם, ומהדר דאמרו ליה דון לן דין תורה. שמעינן מהכא דאפילו ר' אבהו מודה דיחיד שדן אם קיבלוהו עליהן לדונם דין תורה דינו דין ואם טעה ישלם מביתו, ואם קיבלו גם טעותו עליהן פטור מלשלם, אבל אם הוא כפה אותם להידיין לפניו אין דינו דין עד שיהו שלשה. והילכת' כר' אבהו. אמ' ליה רב ספרא לר' אבהו דטעה במאי, אילימ' דטעה בדבר משנה, והאמ' רב ששת אמ' רב אסי טעה בדבר משנה חוזר, אלא בשיקול הדעת. היכי דמי שיקול הדעת, אמ' רב פפא כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי ולא איתמר הילכת' לא כמר ולא כמר, וסוגיא דעלמ' אליבא דחד מיניהו, ואזל איהו ועבד כאידך, הינו שיקול הדעת. פי' כל הדיינין הרגילו לעשות כאחד מהן והוא הלך ועשה כאידך, הילכך דינא לא הדר כיון דלא איתמר הילכת' לא כמר ולא כמר, ובעל דין דנקט לא מהדר כיון שעל פי הדיין זכה, אבל הדיין חייב לשלם, שמי הזקיקו לדון ולילך אחר אותו שאין כל הדיינין עושין כמותו ועל מי סמך, הילכך משלם. לימ' כתנאי, פלוגתא דשמואל ור' אבהו, ביצוע בשלשה דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' ביחיד. סברוה דכול' עלמ' מקשינן פשרה לדין, דכת' משפט וצדקה, ואמרי' לקמ' דצדקה היא ביצוע, מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר דין בשנים ומר סבר דין בשלשה, לא דכול' עלמ' דין בשלשה, והכא בהא קמיפלגי דמר סבר מקשינן פשרה לדין ומר סבר לא מקשינן פשרה לדין. לימ' תלתא תנאי פליגי בפשרה, דמר סבר תלתא, הוא ר' מאיר, ורשב"ג סבר תרי, ורבנן סברי חד. אמ' רב אחא בריה דרב איקא מאן דאמ' תרי אפילו חד, והאי דקאמ' תרי כי היכי דליהוו עליה סהדי.
אמ' רב אשי פשרה אינה צריכה קניין, דאי ס"ד צריכה קניין למאן דאמ' תלתא למה לי, תיסגי בתרי וליקנו מיניה. ומסיק תלמ' והילכת' פשרה צריכה קניין, פי' וליתה לדרב אשי, דטעמ' דמאן דבעי שלשה לאו דלא מצי למיהדר הוא, דאפי' בשלשה אי לא קנו מיניהו מצו הדרי בהו ואי קנו מיניהו אפי' בתרי לא הדרי, אלא מאן דבעי שלשה קסבר שאין הדיינין רשאין לפשר אלא כאשר ייראה להם מתוך טענותיהן כמה ימחול התובע וכמה יתן הנתבע, הילכך צריך שלשה שאם יהיה חילוק דעת ביניהן ילכו אחר הרוב. ולית הילכת' כר' מאיר דאמר פשרה בשלשה, אלא כרבנן וכרשב"ג, דיחיד ורבים הלכה כרבים. והאי דבעיא פשרה קנין דוקא במידי דמצי למיהדר ביה, כגון באתן לך, או במחול לך ונקיט שטרא עילויה, אבל במחול לך ולא נקיט שטרא לא צריך קנין. ומיכן מוכיח דקנין לא בעי תרי, שהרי פשרה צריכה קנין ואמ' רב אחא בריה דרב איקא דמאן דאמ' תרי אפי' חד, ולאפוקי ממאן דאמ' דקנין בעי תרי. ומאי דאמרי' בחזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] קנין בפני שנים, למעוטי דלא בענן תלתא, אבל הוא הדין בלא עדים אם שניהן מודים.
<h2>דף ו:</h2>
ת"ר כשם שהדין בשלשה כך ביצוע בשלשה. פי' סתמא כר' מאיר, וכבר פסקנו הלכה כרבנ' וכרשב"ג דאמרי ביצוע ביחיד, נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע, פי' אבל קודם גמר דין רשאי לבצוע, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומ' אסור לבצוע, וכל הבוצע הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר [תהלים י'] ובוצע ברך ניאץ יי', אלא יקוב הדין את ההר. פי' קסבר אסור לבצוע כלל אפילו קודם גמר דין, שהביצוע הוא גזל, שלוקח מזה ונותן לזה שלא כדין, הילכך אל יתעסק הדיין משבא הדין לפניו, בפשרה, כי אם לדון, ואין רשאי לפשר אלא קודם שיבואו לפניו בדין. ר' יהושע בן קרחה אומ' מצוה לבצוע, שנ' [זכריה ח'] אמת (משפט ושלום) [ומשפט שלום] שפטו בשעריכם, והלא במקום שיש משפט אין שלום, שלום אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומ' זה ביצוע, וכן בדוד הוא אומ' [ש"ב ח'] ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, והלא במקום שיש צדקה אין משפט, משפט אין צדקה, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומ' זה ביצוע.
ר' שמעון בן מנסיא אומ' שנים שבאו לפניך לדין עד שלא תשמע דבריהם, או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומ' להם לכו בצעו, אבל משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להן לכו בצעו, שנ' [משלי י"ז] פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש, קודם שנתגלה לך הריב אתה רשאי לנוטשו, משנתגלה לך הריב אינך רשאי לנוטשו. ר' יהודה בן לקיש אומ' שנים שבאו לפניך בדין אחד רך ואחד חזק, עד שלא תשמע דבריהם, או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומ' להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב החזק ונמצא חזק רודפו, אבל משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומ' להם איני נזקק לכם, שנ' [דברים א'] לא תגורו מפני איש. ר' יהושע בן קרחה אומ' מנין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק, שנ' לא תגורו מפני איש. ויהיו העדים יודעין את מי הן מעידין ולפני [מי] הן מעידין, שנ' [שם י"ט] ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יי', ויהיו הדיינין יודעין את מי הם דנין, ולפני מי הן דנין, ומי עתיד ליפרע מהן, שנ' [תהלים פ"ב] בקרב אלהים ישפוט, וכן ביהושפט הוא [אומר] [דהי"ב י"ט] ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים וגו', ושמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה, ת"ל [שם] ועמכם בדבר משפט, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ואזניו שומעות. פי' שמא יאמר הדיין מה לי ליכנס בצער הזה לדונם, שמא אטעה ואטה הדין ואיענש עונש גדול, ת"ל ועמכם בדבר משפט, כפי הלב שעמכם, וכפי דעתכם, וכפי הנראה לכם יש לכם לדון, ואם תטעו לא תענשו, אלא הזהרו שלא תטו הדין בזדון.
אמ' מר נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע היכי דמי גמר דין, אמ' רב יהודה אמ' רב איש פל' אתה זכאי איש פל' אתה חייב. אמ' רב הלכה כר' יהושע בן קרחה דאמ' מצוה לבצוע, איני והא רב הונא תלמידיה דרב הוה, וכי הוו אתו לקמיה דרב הונא אמ' להו דינא בעיתו או פשרה בעיתו. פי' ואם מצוה לבצוע היה לו לחזר אחר הפשרה, ולמה היה מתלה הדבר ברצונם, היה לו לטרוח ולהשתדל עד שיפשר אותם. ומהדר מאי מצוה נמי דקאמ' ר' יהושע בן קרחה, מצוה למימ' להו דינא בעיתו או פשרה בעיתו. פי' האי מצוה דקאמ' ר' יהושע לאו הכי קאמ' שמצוה על הדיינין לחזר ולטרוח אחר הפשרה אע"פ שהן אינן רוצין, אלא הכי קאמ' מצוה על הדיינין לבצוע, אם רוצים בעלי דינין ומתרצים בפשרה מצוה עליהן לטרוח ולפשרם, ולא שהם יפצירום על הפשרה, הילכך שואלין אותן אם רוצים להתפשר יטרחו לפשר ביניהן, ואם אינם רוצים כי אם הדין ידינו אותם.
<h2>דף ז.</h2>
ומקשה אי הכי הינו ת"ק, פי' אי אמרת בשלמ' דמצוה על הדיינין לבצוע אע"פ שאין בעלי הדין רוצים, שיחזרו אחריהן ויפייסו אותם לבצוע, הינו דאיכא בין ר' יהושע לת"ק, אלא אי אמרת דאין מצוה על הדיינים לבצוע אלא אם כן רוצים בעלי הדין, הינו ת"ק, דגם ת"ק כך אמ' נגמר הדין שאמרו איש פל' אתה זכיי איש פל' אתה חייב אסור לבצוע, אבל קודם לכן הן רשאין לבצוע אם רוצים בעלי הדין להתפשר, ומהדר איכא ביניהו מצוה, ר' יהושע בן קרחה סבר מצוה, ת"ק סבר רשות, פי' סברא אחת יש להם שאינן מצוין לפשרם כי אם ברצונם, אבל זה יש ביניהן, דר' יהושע סבר מצוה עליהן לטרוח עמהם לפשרם אם רוצים להתפשר, ות"ק לא אמ' שמצוה עליהן אלא רשאין לעשות, שלאחר שנגמר הדין הן אסורין, וקודם לכן הן רשאין. ומקשה רשות הינו ר' שמע' בן מנסיא. פי' אם ת"ק לא אמ' אלא רשות הינו ר' שמע' בן מנסיא, שגם ר' שמע' בן מנסיא [אמר] אתה רשיי לומ' להם לכו בצעו, אלמ' כי הם רשאין לבצוע, ומהדר איכא ביניהו משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, פי' דר' שמע' בן מנסיא אסר לבצוע, ות"ק הוה שרי אע"פ שיודע להיכן הדין נוטה, דדוקא אחר שגמרו הדין ואמרו איש פל' אתה חייב איש פל' אתה זכיי הוה אסר ת"ק לבצוע, אבל קודם שגמרו הדין הן רשאין לבצוע, ואע"פ שיודעין להיכן הדין נוטה, ודוקא רשאין אמ' ת"ק, אבל מצוה אינה מוטלת עליהן לבצוע, ואתא ר' יהושע ואמ' דמצוה מוטלת עליהן לטרוח ולפשרם, ואע"פ שיודעין להיכן הדין נוטה. ואין הלכה כר' שמע' בן מנסיא, אלא כת"ק ור' יהושע, שבכל שעה הן רשאין לפשר, וגם הלכה כר' יהוש' בן קרחה שמטיל על הדיינין מצוה לפשרם, ואחר שגמרו הדין מודה ר' יהושע לת"ק שאסור לבצוע. הילכך יש לו לדיין להחמיץ הדין בכל מה שיוכל כדי שיטרח לפשר ביניהן.
א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה על יש', שנ' [תהלים פ"ב] אלהים נצב בעדת אל, וכל דיין שלא דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מיש', שנ' [שם י"ב] משוד עניים מאנקת אביונים וגו'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין הקב"ה גובה ממנו נפשות, שנ' [משלי כ"ב] אל תגזול דל כי דל הוא, כי יי' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, שנ' [שה"ש ג'] הנה מיטתו שלשלמה וגו', כולם אחוזי חרב וגו' מפחד בלילות, מפחדה של גיהנם שדומה ללילה.
<h2>דף ז:</h2>
דרש ר' יאשיה ואיתימ' רב נחמן בר יצחק מאי דכת' [ירמיה כ"א] בית דוד כה אמר יי' דינו לבקר משפט, וכי בבקר דנין וכל היום אין דנין, אלא אם ברור לך הדבר כבקר אומרהו ואם לאו אל תאמרהו, ר' יהושע בן לוי א"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן מהכא, [משלי ז'] אמור לחכמה אחותי את, אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך מן התורה אומרהו, ואם לאו, אל תאמרהו. א"ר יהושע בן לוי עשרה שיושבין בדין קולר תלוי בצואר כולם, פשיטא, לא צריכא אלא אפי' בתלמיד היושב לפני רבו. רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה מכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב, אמ' כי היכי דלימטיין שיכא מכשורא. רב אשי כי הוה אתיא טריפתא לקמיה מכניף ומייתי לכולהו טבחי דמתא מחסיא, אמ' כי היכי דלימטיין שיכא מכשורא. כי אתא רב דימי אמ', דרש רב נחמן בר כהן מאי דכת' [שם כ"ט] מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, אם דומה דיין למלך שאינו צריך כלום יעמיד ארץ, ואם הוא ככהן המחזר בבית הגרנות יהרסנה. פי' שאינו בקי בדינין וצריך לשאול מזה ומזה.
אמ' ריש לקיש כל המעמיד דיין ליש' שאינו הגון, כאילו נטע אשרה, שנ' [דברים ט"ז] לא תטע לך אשרה כל עץ וסמיך ליה שופטים ושוטרים תתן לך, אמ' רב אשי ובמקום שיש תלמיד[י] חכמ' כאילו נטעו אצל המזבח, שנ' אצל מזבח יי' אלהיך. שמוע בין אחי' ושפטתם צדק [שם א'], א"ר חנינה אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם [שיבוא] בעל דין חברו, קרי ביה נמי שמע, רב כהנא מתני מלא תשא ולא תשיא. ושפטתם צדק, אמ' ריש לקיש צדק את הדין ואחר כך חותכהו.
<h2>דף ח.</h2>
כקטן כגדול תשמעון [דברים א'], אמ' ריש לקיש שיהא חביב עליך דין פרוטה כדין של מאה מנה, למאי הילכת' אי לימ' לעיוני ביה ולמיפסקיה, פשיטא, אלא לאקדומיה. לא תגורו מפני איש [שם], א"ר חנין לא תכניס דבריך מפני איש. כי המשפט לאלהים הוא [שם], א"ר חנינה בר חמא אמ' הקב"ה לא דיין לרשעים שנוטלין ממון מזה שלא כדין ונותנין לזה, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעלים. כת' [שם] ואצוה את שופטיכם, וכת' [שם] ואצוה אתכם, א"ר שמלאי אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן, ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור, עד כמה, א"ר חנין ואיתימ' ר' שבתי עד כאשר ישא האומן את היונק.
תנא זימון בשלשה, מאי זימון, אזמוני לדינא, כי הא דאמ' רבא הני בי תלתא דייני דיתבי ואזל שליחא דבי דינא ואמ' מפומא דחד ולא כלום הוא עד דאמ' משמא דכולהו, פי' לא כלום הוא שאין משמתין אותו כמסרב על פי בית דין, והני מילי בלא יומא דדינא, אבל ביומא דדינא מידע ידע דמיכנפי וקיימי, ואפי' אמ' משמא דחד כאילו אמ' משמא דכולהו. תשלומי כפל ותשלומי ד' וה'. שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו דיני קנסות בכמה, יחיד מומחה קא מיבעיא ליה, דיין דיני קנסות אי לא, מי אמרי' כיון דלגבי ממונא אע"ג דמדאוריתא בענן שלשה מומחין עבדו רבנן תקנתא ביחיד מומחה, הכא נמי לא שנא, או דילמ' בקנסות לא עבוד רבנן תקנתא, אמ' ליה תניתוה, תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' בשלשה, מאי שלשה, אילימ' שלשה הדיוטות, והא אמ' אבוה דאבוך אפי' עשרה והן הדיוטות פסולין לדיני קנסות, אלא מומחין, וקאמ' שלשה.
האונס והמפתה והמוציא שם רע בשלשה דברי ר' מאיר. פי' האונס והמפתה שרוצים להענישו חמשים כסף, והמוציא שם רע שאומ' לא מצאתי לבתך בתולים ורוצה להפסידה כתובתה, והוא נאמן בדבר זה כדאמרי' בפ' קמ' דכתובות [ט' ע"ב] שהאומ' פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה, חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, והלך האב והביא לו עידי בתולים ששימשו על ידי סדין ומעידין שראו דם בסדין ורוצים עכשיו להענישו מאה סלע ולהלקותו, דנין אותו בשלשה דברי ר' מאיר, וחכמי' אומ' מוציא שם רע דנין אותו בעשרים וג' מפני שיש בו דיני נפשות, פי' שמא יביא הבעל עדים שזינתה תחתיו בעודה ארוסה ותיהרג, כדכת' [דברים כ"ב] ואם אמת היה הדבר וגו', ואותם עדים שהביא האב שמצאו דם בסדין אינן מועילין לה כלום, דאמרי' או החליפה להם הסדין או דם מכה היה שחבלה בעצמה, והילכך אין נזקקין להן אלא בעשרים ושלשה. ומתמהינן בגמ' וכי יש בו דיני (קנסות) [נפשות] מאי הוי, פי' השתא מיהת לא הביא הבעל עדים, לכשיביאם יוסיפו הדיינים עד כ"ג, ולמה אנו זקוקין לעונשו של מוציא שם רע בכ"ג, ואמ' עולא בחוששין ללעז קמיפלגי, ר' מאיר סבר אין חוששין ללעז, ורבנן סברי חוששין ללעז, פי' אם ישבו מתחילה שלשה להענישו מאה כסף ולהלקותו, והבעל יביא עדים שזינתה תחתיו, אנו צריכין להוסיף עשרים אחרים עליהן כדי לדון האשה דיני נפשות, ויוציאו לעז על השלשה ראשונים ויאמרו לא הוסיפו עליהן אלא מפני שהן לא ידעו לדון דין זה, ויגיע להן זילות בדבר זה, הילכך אמרי רבנן שאין נזקקין מתחילה להעניש מוציא שם רע אלא בכ"ג, ור' מאיר לא חייש להאי לעז, דמידע ידעי דאין דנין דיני נפשות אלא בכ"ג, ומשום הכי הוסיפו עליהן עוד עשרים, ולא משום דלא ידעי. רבה אמ' דכול' עלמ' לא חיישינ' ללעז, והכא בחוששין לכבודן של ראשונים קא מיפלגי, והכא במאי עסיקינ' דאיכנוף כ"ג למידן דיני נפשו' ואיבדור, ואמ' להו אב דונו לי מיהת דיני ממונות. פי' אי דאתו מתחילה לדון על מאה סלע מודו רבנן דבשלשה, ולא חיישינ' ללעז, והכא במאי עסיקינן דאתו לדון על מאה סלע לבתר דאיכנוף כ"ג על טענת הבעל דטען מתחילה ואמ' יש לי עדים שזינתה תחתיי, ואיבדור, דלא אשכח או שהוכחשו או שהוזמו, ואמ' להו אב דונו לי מיהת דיני ממונות דק' סלע מפני שהוציא שם רע על בתי, ר' מאיר סבר אין חוש' לכבודן של ראשונין ודנין בשלשה, וחכמ' סברי חוששין לכבודן של ראשונין, שמא יאמרו אילו השלשה הם עיקר והשאר היו טפל, הילכך צריך לקבץ כולם, ואינו נופל הנה לשון לעז, אלא כשהיו שלשה ורוצים להוסיף עליהן, דאמרי' משום דלא ידעי הם הוסיפו עליהן, אבל כשהיו מתחילה כ"ג והשתא נשארו ג' לא מצו למימ' דהנהו לא ידעי, דהא ליתנהו הכא, ואי הוו הוו דייני, אלא זילזול יש להן שלא חששו לקראותן.
<h2>דף י.</h2>
מתני'. מכות בשלשה כול'. מנהני מילי, דאמ' קרא [דברים כ"ה] ושפטום, הרי כאן שנים, אין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה, פי' גבי מלקות כת'.
<h2>דף י:</h2>
עיבור החודש בג'. מתמהינן בגמ' חישוב לא קתני, קידוש לא קתני, אלא עיבור, לא ליקדשיה וממילא מיעבר. פי' חישוב לא קתני דנימ' שצריך שלשה לחשב אם יעברו את החודש, דבחושבנא תליא מילתא כדתנן בערכין [ח' ע"ב], אין פוחתין מארבעה חודשים המעוברין בשנה, ולא נראה לעבר יותר על שמנה, אבל תשעה מעוברין לא עבדי', דאם כן קדים ואתי סיהרא תלתא יומי ומיחזי שיקרא, הילכך צריך לחשב תולדות הלבנה אם תקדום ג' ימים או שנים לקביעות החודש לא מעברינן, משום דתמהי אינשי, וקידוש לא קתני, דנימ' דצריך שלשה לקבוע החודש מפי עדים ולומ' מקודש, אלא עיבור, ומשמע שצריך לומר מעובר החודש, ואמירה זו למה, לא ליקדשיה ביום שלשים וממילא הוי חודש שעבר מעובר, דיום שלשים בתריה שדינן ליה, אמ' אביי תני קידוש. פי' ועל כל חדשי השנה קאי. רב אשי אמ' לעולם חישוב קתני, ומאי עיבור, חישוב דעיבור, ואיידי דקא בעי למיתני עיבור שנה תנא נמי עיבור החודש, וחישוב חודש אין אבל קידוש החודש לא, ומני ר' אלעזר היא, דתניא ר' אלעזר אומ' בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו, דכת' [ויקרא כ"ה] וקדשתם את שנת החמשים שנה, שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים, פי' שנה יתירא קא דריש (קרא) לומר לך שאתה חייב לקדש כל שנה ושנה בתחילתה זה חודש תשרי, וכדתנן בראש השנה [כ"ד ע"א], אבל שאר חודשי השנה אינן צריכין קידוש, אבל היו מתוועדין שלשה לחשב ולראות אם צריכין לעבר חודש שעבר וליתן יום שלשים לחודש שעבר, או אם יהיה חסר ויתנו אותו לחודש הבא.
רשב"ג אומ' בשלשה מתחילין. תניא כיצד אמ' רשב"ג בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה, אחד אומ' לישב ושנים אומ' שלא לישב בטל היחיד במיעוטו, פי' אחד אומ' צריך לישב ולעיין אם צריכה שנה זו להתעבר מפני האביב או התקופה או פירות האילן כדלקמן, ושנים אומ' אין צריך לישב, שאין כאן ספק דודאי אינה צריכה להתעבר, בטל היחיד במיעוטו, ולא ישבו כלל, שנים אומ' לישב ואחד אומ' שלא לישב, מוסיפין עליהן שנים ונושאין ונותנין בדבר, שנים אומ' צריכה ושלשה אומ' אינה צריכ' בטלו השנים במיעוטן, שלשה אומ' צריכה ושנים אומרין אינה צריכה, מוסיפין עליהן שנים, שאין המניין פחות משבעה. הני שלשה, חמשה, ושבעה כנגד מי, פליגי בה ר' יצחק בר נחמני וחד דעימיה ומנו ר' שמע' בן פזי, חד אמ' כנגד ברכת כהנים, וחד אמ' שלשה כנגד שומרי הסף, חמשה מרואי פני המלך, שבעה רואי פני המלך. פי' כעין טכסיס מלכות הן עושין כשבאין ליישב השנים כתיקנן, ושלשה וחמשה כתובין בצדקיהו [מ"ב כ"ה], ושבעה רואי פני המלך באחשורוש [אסתר א'], ומפני שעיבור השנה הוא על פי הנשיא נימנין שם שלשה חמשה ושבעה כטכסיס שרי המלכות.
<h2>דף יג.</h2>
תניא יום תקופה גומר דברי ר' יהודה, ר' יוסי או' יום תקופה מתחיל. פי' יום תקופה גומר תקופה שעברה, שיום שהתקופה נופלת בו הוא נמנה לתקופה שעברה, והתקופה החדשה מונין מיום מחר, ור' יוסי סבר יום שהתקופה נופלת בו הוא מתחיל להימנות מתקופה חדשה. וקימ' לן ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וכשאנו מונין שישים לתקופה לשאלת הגשמים יום התקופה בכלל הוא.
<h2>דף יג:</h2>
מתני'. סמיכת זקנים כול'. פי' סמיכת זקנים שסומכין ידיהן על ראש פר העלם דבר של ציבור. ת"ר וסמכו זקני [ויקרא ד'], יכול זקני השוק, ת"ל העדה, אי עדה יכול קטני עדה, ת"ל העדה, המיוחדין שבעדה. פי' קטני עדה סנהדרין קטנה, מיוחדין שבעדה, סנהדרין גדולה, וכמה הן, וסמכו שנים, זקני שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי חמשה דברי ר' יהודה, ר' שמע' אומ' זקני שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה.
<h2>דף יד.</h2>
ועריפת העגלה בשלשה. ת"ר ויצאו זקניך ושופטיך, זקניך שנים, ושופטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה דברי ר' יהודה, ר' שמע' אומ' זקניך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה. חליצה ומיאונין בשלשה. ביבמות [בפ'] בית שמי [ק"ז ע"א] תנן, המיאון בית שמי אומרי' בבית דין ובית הלל אומ' בבית דין ושלא בבית דין, ומייתינ' למתני' דהכא התם [שם ע"ב], ומוקמינן התם הילכתא בשנים כשר.
<h2>דף יד:</h2>
נטע רבעי ומעשר שיני שאין דמיו [ידועין] בשלשה. ת"ר איזהו מעשר שיני שאין דמיו ידועין, פירות שהרקיבו, ויין שהקרים, ומעות שהחלידו. פי' מעות של נחשת שחילל בהן מעשר שיני והחלידו ורוצים לעשות מהן דינרי זהב או סלעים, כל אלה שאין דמיהן ידועין אין נפדין אלא בשלשה שישומו אותן, אבל פירות שלא הרקיבו פודה אותן הוא בעצמו. ת"ר מעשר שיני שאין דמיו ידועין פודין אותו בשלשה לקוחות, אבל לא בשלשה שאינן לקוחות, ואפי' אחד מהן גוי, ואפי' אחד מהן בעלים. פי' שלשה לקוחות כדי שנדע מי יוסיף בדמיו ויהיה נישום יפה. ההקדשות בשלשה. מתני' דלא כי האי תנא, דתניא ראב"י אומ' אפי' צינורא של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה.
<h2>דף טו.</h2>
הערכין המיטלטלין בשלשה. מאי ערכים המיטלטלין בשלשה, אמ' רב גידל באומ' ערך כלי זה עלי, דאמ' רב גידל אמ' רב האומ' ערך כלי זה עלי נותן שויו, מאי טעמ' אדם יודע שאין ערכין לכלים וגמר ואמר לשום דמים, שאין אדם מוציא (דמיו) [דבריו] לבטלה. רב חסדא אמ' במתפיס מטלטלין לערכו. פי' כגון שאמ' ערכי עלי, ואחרי כן אמ' יהו אילו מטלטלין בעבור ערכי ואע"פ שהן שוין יותר מערכו קדשו כולם, וכשרוצה לפדותן צריך לפדותן בשלשה כשאר הקדשות, דחלה קדושה עליהו בכי האי גונא ואע"פ שלא הקדישם בפירוש. ור' אבהו אמ' באומ' ערכי עלי, בא כהן לגבות ממנו מטלטלין גובה ממנו בשלשה, קרקעות בעשרה. פי' נתחייב ליתן ערכו ואינו רוצה לפרוע ובא כהן למשכנו כשיעור ערכו, אם גובה ממנו מטלטלין הוא שם אותן בשלשה, ואם גובה ממנו קרקעות שם אותן בעשרה. אמ' ליה רב אחא מדיפתי לרבינא בשלמ' אפוקי מהקדש בענן שלשה, אלא לעיולי להקדש שלשה למה לי, אמ' ליה סברא היא מה לי אפוקי מה לי עיולי, אפוקי מאי טעמ' דילמ' טעי (ומקבלם הכהן), עיולי נמי דילמ' טעי ומקבלם הכהן ביותר מכדי דמיהן. והקרקעות תשעה וכהן. מנהני מילי, אמ' שמואל עשרה כהנים כתיבי בפרשה, חד לגופיה, הנך הוו מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפי' ישר'. ואדם כיוצא בהן, אדם מי קדוש. פי' מדלא קתני עבד ש"מ בבן חורין מיירי, ומשום הכי מתמה דבן חורין אינו קדוש, אמ' (רבבהו) [ר' אבהו] באומ' דמי עלי, [דתניא האומר דמי עלי] שמין אותו כעבד, ועבד איתקש לקרקעות.
<h2>דף טו:</h2>
מתני'. דיני נפשות בעשרים ושלשה כול'. אמ' ריש לקיש והוא שהמיתו, אבל לא המיתו לא, אלמ' קסבר יש להן תרבות ויש להן בעלים. פי' מאי דאמ' ר' אליעזר כל הקודם להורגן זכה דוקא אם המיתו, ובהא פליג עם ת"ק דאין אילו צריכין להידיין בבית דין, אבל אם לא המיתו אסור להורגן, דיש להן תרבות ומותר לגדלן, ור' יוחנן אמ' בין המיתו בין לא המיתו, קסבר אין להן תרבות ואסור לגדלן, (ומאי זכה זכה לעורן שההורגן העור שלו). [תנן ר' אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה], בשלמ' לר' יוחנן מאי זכה זכה לעורן [שההורגן העור שלו], אלא לריש לקיש כיון שהמיתו שוונהו רבנן כמאן דגמר דיניהו ואיסורי הנאה נינהו, מאי זכה, פי' כיון דאמור רבנן דלא צריכי למידנינהו אם כן כנגמר דיניהו דמו, ואסורין בהנאה כשור שנגמר דינו שאסור בהנאה, ומאי זכה דקתני, ומהדר זכה לשמים, שקיים מצוות הבורא לבערן מן העולם. ר' עקיבה אומ' מיתתן בכ"ג, הינו ת"ק, איכא ביניהו נחש. פי' דת"ק כייל נחש ותנא ליה עם כולהו דגם נחש בעי כ"ג, ור' עקיבה בכולהו מודה ליה לבר מנחש, דסבירא ליה הנחש מועד לעולם להזיק ואסור לקיימו והקודם להורגו זכה, ואפי' לא המית.
מתני'. אין דנין לא את השבט כול'. האי שבט דחטא במאי, אילימ' שבט שחילל את השבת, אימור דפליג רחמ' בין יחידים למרובים, לעניין ע"ז, דיחיד נידון בכ"ג ועיר הנדחת בע"א, בשאר מצוות מי פליג, אלא בשבט שהודח דדיינינן ליה בע"א, למימרא דבדינא דרבים דיינינן ליה, פי' כמו עיר הנדחת, כמאן דלא כר' יאשיה ולא כר' [יו]נתן, דתניא עד כמה עושין עיר הנדחת מעשרה ועד מאה דברי ר' יאשיה, פי' פחות מעשרה לאו שמה עיר, והרי הן כיחידים, יותר ממאה נמי יצאו מתורת עיר והוו להו ציבור, ולא כת' סייף בציבור, אלא כל אחד ואחד נידון בעצמו בסקילה, ר' יונתן אומ' ממאה ועד רובו של שבט, פי' ולא עד בכלל, דרובו ככולו בכל מקום, אמ' רב מתנה הכא בנשיא שבט שחטא עסיקינן, מי לא אמ' רב אדה בר אהבה כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול, האי נמי גדול הוא. פי' לקמ' גבי כהן גדול אמ' לה רב אדה.
<h2>דף טז.</h2>
רבינא אמ' לעולם בשבט שהודח, ודקשיא לך דבדינא דרבים דיינינן ליה, אע"ג דקטליה ביחיד, בדינא דרבים דיינינן ליה, מי לא אמ' רב חמא בר יוסף א"ר הושעיה והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא [דברים י"ז], איש ואשה אתה מוציא בשעריך, ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך, הכא נמי איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך.
ולא את נביא השקר. מנהני מילי, אמ' ריש לקיש אתיא דבר דבר מהמראה דזקן ממרא, כת' בנביא השקר [דברים י"ח] אשר יזיד לדבר דבר בשמי, ובהמראה דזקן ממרא כת' [שם י"ז] ועשית על פי הדבר אשר יורוך, מה התם בשבעים ואחד דכת' [שם] וקמת ועלית אל המקום, אף כאן בשבעים ואחד. ולא את כהן גדול. מנהני מילי, אמ' רב אדה בר אהבה דאמ' קרא [שמות י"ח] כל הדבר הגדול יביאו אליך, דבריו של גדול. פי' דבריו של גדול דהינו מלך או כהן גדול שהרגו יביאו אליך, ומשה במקום שבעים ואחד הוה קאי. בעי ר' אלעזר שורו של כהן גדול בכמה, למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה, או דילמ' למיתת בעלים בעלמ' מדמינן ליה, אמ' אביי מדקא מיבעיא ליה שורו, מכלל דממונו פשיטא ליה, פשיטא, מהו דתימ' הואיל וכת' כל הדבר הגדול, כל דבריו של גדול, ואפי' ממונו, קמ"ל. ובירוש' בפירקי' דלקמ' [פ"ב ה"א] בעי דיני ממונות שלו בכמה, ומסיק (הדר) [הדה] אמרה דיני ממונות שלו בכ"ג.
<h2>דף טז:</h2>
אין מוציאין למלחמת הרשות כול'. מנהני מילי, ומסיק מדוד דאמ' להן לכו ופשטו ידיכם בגדוד והיו נמלכין באחיתופל ובסנהדרין ונשאלין באורים ותומים. אמ' רב יוסף מאי קראה, [דה"א כ"ז] ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו ואביתר ושר צבא למלך יואב. אחיתופל זה יועץ, שנ' [ש"ב ט"ז] ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים, יהוידע בן בניה זה סנהדרין, שנ' [דה"א י"ח] ובניהו בן יהוידע על הכריתי ועל הפליתי, ולמה נקרא שמן כרתי ופלתי, כרתי שכורתין דבריהן, ופליתי שמופלאין מעשיהן, ואביתר אילו אורים ותומים. פי' שמצאנו כי הוא היה נושא את האפוד בימי דוד כדכת' [ש"א כ"ג] ויאמר לאביתר הגישה לי את האפוד.
אין מוסיפין על העיר כול'. מנהני מילי, אמ' רב שימי בר חייה דאמ' קרא [שמות כ"ה] ככל אשר אני מראה אותך וגו' כן תעשו לדורות, ומשה במקום ע"א קאי. אין עושין סנהדריות לשבטים כול'. מנלן, מדאשכחן במשה דאוקים סנהדראות, ומשה במקום ע"א הוה קאי. אין עושין עיר הנדחת אלא בבית דין כול'. מנהני מילי, א"ר חמא בר יוסף א"ר אושעיא אמ' קרא [דברים י"ז] והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר לשעריך. אין עושין עיר הנדחת בספר, מקרבך [שם י"ג] אמ' רחמ', ולא מן הספר. ולא שלש עיר הנדחת כול'. ת"ר כי תשמע באחת עריך [שם], אחת ולא שלש, או אינו אלא אחת ולא שתים, כשהוא אומ' עריך הרי כאן שתים אמור, הא מה אני מקיים אחת, אחת ולא שלש. פי' דהוה ליה למכתב כי תשמע בעיר אחת, אמאי כת' באחת עריך, אלא למידרש הכי, או באחת או בעריך, (ואתא) [ואחת] למעוטי שלש, ועריך לרבות אפי' שתים. אמ' ריש לקיש לא שנו אלא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות עושין, ור' יוחנן אמ' לעולם אין עושין, משום קרחה. תניא כותיה דר' יוחנן, אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ יש', אבל עושין שתים, כגון אחת ביהודה ואחת בגליל, אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין, וסמוך לספר אפי' אחת אין עושין, שמא ישמעו גוים ויחריבו את ארץ יש'.
מתני'. סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד כול'. פי' בענן שיהו בסנהדרין עשרים, שאם ייחלקו יהיו עדה שופטת ועדה מצלת, ומנין להביא עוד שלשה אחרין, משום דכתי' [שמות כ"ג] לא תהיה אחרי רבים לרעות, דמשמע אל תחייב את האדם אחרי רבים, וממקרא זה נוכל ללמוד דוקא לרעות לא תהיה אחרי רבים, אבל להיטיב דהינו לזכות אנו רשאין לילך אחר הרבים, אם כן למה חזר וכתב אחרי רבים להטות, אי לטובה והרי ממשמעותיה דקרא קמא נפקא דהיה עמהן לטובה, אם כן מקרא זה לרעות קאמ', והכי קאמ' פעמים שאתה הולך אחרי רבים ונוטה אחריהם לרעה, כיצד, לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה על פי עד אחד, וזהו שלמדנו מקרא קמא לא תהיה אחרי רבים לרעות באחד יתר אבל לטובה היה עמהן ותזכה את האדם באחד יתר, ופעמים שאחרי רבים להטות לרעה זהו על פי שנים, שאם היו עשרה מזכין ועשרה מחייבין אם יש עוד שנים יותר במחייבין תטה אחריהן לרעה, שיהיו עשרה מזכין ושנים עשר מחייבין, הרי למדנו לסנהדרין קטנה שיהו עשרים ושנים, שתתקיים החובה בעשרה מזכין ושנים עשר מחייבין, ואין בית דין שקול, שמא יחלקו י"א מיכן וי"א מיכן, בעבור זה מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי עשרים ושלשה. סנהדרין גדולה כול'. מאי טעמיהו דרבנן דאמרי ומשה על גביהן, אמ' קרא [במדבר י"א] והתיצבו שם עמך, עמך ואת בהדיהו, ור' יהודה, עמך משום שכינה. פי' לאו דהוה משה ממיניינא אלא האי דקאמר ליה עמך משום שכינה שהיתה רוצה לשרות עליהן, כדכת' [שם] ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, משום הכי אמ' ליה עמך והזקיק משה לעמוד עליהן, ולא בשעה שדנין.
<h2>דף יז.</h2>
ומנין להביא עוד שלשה כול'. סוף סוף לרעה על פי שנים לא משכחת לה, אם אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין אכתי חד הוא, אם עשרה מזכין ותלתא עשר מחייבין תלתא הוו, אמ' (רבבהו) [ר' אבהו] אי אתה [מוצא] אלא במוסיפין ודברי הכל, ובסנהדרין גדולה ואליב' דר' יהודה, פי' הכי תנן לקמ' בפ' היו בודקין [מ' ע"א], אפי' עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומ' איני יודע יוסיפו הדיינין, עד כמה מוסיפין שנים שנים עד שבעים ואחד, עכשיו אם היו י"א מזכין וי"א מחייבין והאחד אומ' איני יודע מוסיפין שנים, ובין אם מזכין בין אם מחייבין פוסקין הדין על פיהן, נמצא עכשיו י"א מזכין וי"ג מחייבין הרי תבוא הטייה לרעה על פי שנים.
<h2>דף יז:</h2>
כמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין כול'. מאה ועשרים מאי עיבידתיהו, עשרים ושלשה כנגד סנהדרין קטנה, ושלש שורות דכ"ג כ"ג הא תשעין ותרין, ועשרה בוטלנין דבית הכנסת הא מאה ותרין, דתנן במגילה [ה' ע"א] כל עיר שאין בה עשרה בוטלנין תידון ככפר, והילכך לא חזיא לסנהדרין, ושני סופרין שיכתבו דברי המזכין ודברי המחייבין, כדתנן לקמן בפ' היו בודקין [מ' ע"א], ושני חזנים, שמשים של בית דין להזמין בעלי הדינין ולהלקות החייבין, ושני בעלי דינין, שאם לא כן את מי ידינו, ושני עדים, ושני זוממין, כדי שיתייראו העדים להעיד שקר שמא יזימו אותם, ושני זוממי זוממין, שיתפחדו המזימין להזים בשקר שלא יבואו אלה השנים ויזימו אותם, הרי מאה וארבעה עשר, וחד טבח, וחד רופא למול תינוקות ואומן להקיז, וחד מלמד תינוקות, וג' לגבות קופה של צדקה ולחלקה הרי מאה ועשרים.
<h2>דף יח.</h2>
כהן גדול דן ודנין אותו, מעיד ומעידין אותו, חולץ וחולצין לאשתו, ומייבמין את אשתו, אבל הוא אינו מייבם, מפני שהוא אסור באלמנה, מת לו מת אינו יוצא לאחר המיטה, אלא הן ניכסין והוא נגלה, ויוצא עמהן עד פתח העיר דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' אינו יוצא מן המקדש, שנ' [ויקרא כ"א] ומן המקדש לא יצא. ב.גכשהוא מנחם את אחרים דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם, וכשהוא מתנחם מאחרים כל העם אומ' לו אנו כפרתך, והוא אומ' להן תתברכו מן השמים, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל. ג.גהמלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ ולא חולצין לאשתו, לא מייבם ולא מייבמין את אשתו, ר' יהודה אומ' אם רצה לחלוץ ולייבם זכור לטוב, אמרו לו אם רצה אין שומעין לו, ואין נושאין אלמנתו, ר' יהוד' אומ' נושא הוא המלך אלמנתו של מלך, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנ' [ש"ב י"ב] ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדונך בחיקך.
כהן גדול כול'. קסבר ר' מאיר האי ומן המקדש לא יצא, שלא יצא מקדושתו הוא, שיתרחק מן המטה שלא יבוא לידי טומ', הילכך כשהן יוצאין מכל המבוי שמת שם המת ומתכסין מן העין, שנכנסין במבוי אחר, אז הוא יוצא ונגלה באותו המבוי ואינו רואה את המטה כלל, ויוצא עמהן עד פתח העיר ולא יותר, שאחרי כן יראה המטה ושמא ירוץ ויגע בה.
כהן גדול דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו. פשיטא, איידי דקא בעי למיתנא סיפא מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו תנא כהן גדול דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו.
<h2>דף יח:</h2>
ומקשה כהן גדול מעיד, והתניא והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם, הכיצד, כהן והיא בבית הקברות, זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה שלו מרובה משל חברו, לכך נאמר והתעלמת מהם, פי' אלמ' כבוד הבריות דוחה לאו דלא תוכל להתעלם, הכא נמי זילותא הוי לכהן גדול למיתי ולאסהודי לפני קטנים ממנו, אמ' רב יוסף מעיד הוא למלך, והתניא לא דן ולא דנין אותו, אלא אמ' ר' זירא מעיד הוא לבן מלך, בן מלך הדיוט הוא, אלא בפני המלך, והתניא אין מושיבין מלך בסנהדרין, משום יקרא דכהן גדול אתי ויתיב, ומקבלי' ליה לסהדותיה, וקאי איהו ואזיל, ומעיינינן ליה אנן בדיניה.
<h2>דף יט.</h2>
אבל הוא אינו מייבם כול'. קא פסיק ותני, לא שנא אלמנה מן האירוסין ולא שנא אלמנה מן הנישואין, בשלמ' מן הנישואין אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין אמאי, יבוא (את) עשה וידחה את לא תעשה (ועשה), גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה. פי' אין המצוה תלויה אלא בביאה ראשונה, שכיון שבא עליה פקעה זיקת יבמין והוה ליה איסורא בלא מצוה. מת לו מת כול'. ת"ר ומן המקדש לא יצא, אינו יוצא עמהן אבל יוצא אחריהן, כיצד, הן ניכסין והוא ניגלה והוא יוצא עמהן עד פתח העיר דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' אינו יוצא מן המקדש, שנ' ומן המקדש לא יצא. שפיר קאמ' ר' יהודה לר' מאיר, ור' מאיר, אי הכי לביתו לא ניזיל, אלא הכי קאמ', ומן המקדש לא יצא, מקדושתו לא יצא, וכיון דאית ליה היכירא לא אתי למינגע, ור' יהודה אגב מרריה מיקרי ונגע.
מתני'. כשהוא מנחם את אחרים כול'. פי' כשהוא מנחם אחרים בשורה כשחוזרין מבית הקברות דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והאבל עומד במעמדו, והממונה שהוא סגן הכהנים ממצעו בינו לבין העם, שהממונה בימינו וכל העם משמאלו, ואינו הולך הממונה אחריו אלא מצידו כדי לכבדו, אבל כל העם עוברין בזה אחר זה ואין מתכבדין לעבור באמצע ככהן גדול. וכשמת לו מת והוא מתנחם מאחרים אומ' לו בדרך כבוד אנו נהיה כפרתך שלא תאונה אליך רעה יותר, והוא מברכן מפני שהן חפצין בברכתו, מה שאינו עושה שום אבל אלא יושב ודומם. וכשמברין אותו סעודה ראשונה כדרך שעושין לכל אבל, הן מסובין על הארץ, ומצטערין בצערו, והוא מיסב בכבוד על הספסל, מה שאין כן בשאר אבל.
מתני'. המלך לא דן כול'. אמ' רב יוסף לא שנו אלא מלכי יש' אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותן, שנ' [ירמיה כ"א] בית דוד כה אמר יי' דינו לבקר משפט, ואי לאו דדיינינן ליה, איהו היכי דיין, והכת' [צפניה ב'] התקוששו וקושו, ואמ' ריש לקי' קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. ומלכי יש' מאי טעמ' לא דיינין להו, משום מעשה שהיה, דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא, אמ' להו רבן שמע' בן שטח [לחכמים] תנו עיניכם בו ונדי(ד)ננו יפה, שלחו ליה עבדך קטל נפשא יבוא, שדריה ניהליהו, שלחו ליה תא את נמי להכא, דכת' [שמות כ"א] והועד בבעליו, אמרה תורה יבוא בעל השור ויעמוד על שורו, אתא ויתיב קמיהו, אמ' לו שמעו' בן שטח עמוד על רגליך ויעידו בך, שלא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם, שנ' [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יי', אמ' לו לא כשתאמר אתה אלא כשיאמרו חבריך, נפנה לימין כבשו פניהן בקרקע, [נפנה לשמאל כבשו פניהן בקרקע], אמ' להן בעלי מחשבות אתם, בעל המחשבות ייפרע מהן, בא גבריאל וחבטן בקרקע, באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו.
<h2>דף יט:</h2>
ר' יהודה אומ' אם רצה לחלוץ כול'. איני והאמ' רב אשי אפי' למאן דאמ' נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואין זה כבודו של מלך לחלוץ ותהא יבמה רוקקת לפניו, והייבום נמי גנאי הוא לו לקום על שם אחיו, ומהדר מצוה שני. ר' יהודה אומ' נושא המלך אלמנתו של מלך כול'. תניא אמרו לו לר' יהודה נשים הראויות לו מבית המלך, ומאן נינהו מירב ומיכל.
<h2>דף כ.</h2>
מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטורין שלו, ר' יהודה אומ' אם רצה לצאת אחר המטה יוצא, שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר, שנ' [ש"ב ג'] והמלך דוד הולך אחרי המטה, אמרו לו לא היה הדבר אלא לפיוס, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש.
מתני'. מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטורין כול'. מאי דרגש, ומסיק ערסא דצלא. פי' עור הוא ופורשין אותו על ארוכות המטה ועונבין אותו ברצו' סביב בארוכות.
<h2>דף כ:</h2>
ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד, ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, דרך המלך אין לה שיעור, וכל העם בוזזין ונותנין לפניו [ו]הוא נוטל חלק בראש.
ומוציא למלחמת הרשות כול'. פי' פורץ בניינים וגדרות לעשות דרך לו ולחיילותיו ואין לה שיעור, שכפי שצריך לרוב חיילותיו הוא רשאי לפרוץ. אמ' רב יהודה אמ' שמואל כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו, ר' יוחנן אמ' לא נאמרה פרשה זו אלא לייראם ולבהלם. פי' מה שכת' בספר שמואל. ת"ר אוצרות מלכים למלך, ושאר ביזה שבוזזין מחצה למלך ומחצה לעם. אמ' ליה (אבין) [אביי] לרב דימי בשלמ' אוצרות מלכים למלך אורחא דמילת' היא, אלא שאר ביזה שבוזזין מחצה למלך ומחצה לעם מנלן, דכת' [דה"א כ"ט] וימשחו ליי' לנגיד ולצדוק לכהן, מקיש נגיד (לכהן) [לצדוק] מה צדוק מחצה לו ומחצה לבניו, אף נגיד מחצה לו ומחצה לעם, וצדוק גופיה מנלן, דתניא ר' אומ' והיתה לאהרן ולבניו [ויקרא כ"ד], מחצה לאהרן ומחצה לבניו.
<h2>דף כא.</h2>
לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשר', ר' יהודה אומ' מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את [לבו], ר' שמע' אומ' אפי' אחת והיא מסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, ואם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים, אפי' כאביגיל.
מתני'. לא ירבה לו נשים כול'. פי' ת"ק סבר לא ירבה לו יותר מי"ח ואפי' צדקניות, ור' יהודה סבר מרבה הוא לו צדקניות, ולא נאמר י"ח אלא למסירות, ור' שמע' סבר אפי' אחת והיא מסירה את לבו לא ישאנה, וי"ח נאמר אפי' כאביגיל, ות"ק הוה שרי י"ח בין צדקניות בין מסירות. ומקשה, למימרא דר' יהודה דריש טעמיה דקרא ור' שמע' לא דריש, והא איפכא שמענא להו, דתניא אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, שנ' [דברים כ"ד] ולא תחבול בגד אלמנה דברי ר' יהודה, ר' שמע' אומ' עשירה ממשכנין אותה ענייה אין ממשכנין אותה, שאם אתה ממשכנה אתה חייב להחזיר לה, ומתוך כך אתה משיאה שם רע בשכנותיה, אלמ' ר' יהודה לא דריש טעמיה דקרא ור' שמע' דריש. ומהדר בעלמ' לא דריש ר' יהודה טעמיה דקרא, ושאני הכא דמפרש טעמיה, מאי טעמ' לא ירבה לו נשים משום דלא יסור לבבו, ור' שמעון בעלמ' דריש טעמיה דקרא, ושני הכא דליכתוב רחמ' לא יר' לו נשים ואנא ידענא דמשום לא יסור לבבו הוא, לא יסור לבבו למה לי, שאפי' אחת ומסירה לבו לא ישאנה. שמנה עשרה מנלן, דכת' [ש"ב ג'] ויולדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית, ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי(ת), ו[ה]שלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור, והרביעי אדוניה בן חגית, והחמישי שפטיה בן אביטל, והשישי יתרעם לעגלה (אשתו) [אשת דוד], וכת' [שם י"ב] ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, כהנה תרי סרי, וכהנה תמני סרי. והכת' [שם ה'] ויקח עוד דוד פילגשים ונשים בירושלם, למלויי תמני סרי. מאי נשים ומאי פילגשים, אמ' רב יהודה אמ' רב נשים בכתובה וקידושין, פילגשים בלא כתובה וקידושין.
<h2>דף כא:</h2>
לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו, וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי שיתן אפסונייא, וכותב לו ספר תורה לשמו, יוצא למלחמה והיא עמו, ונכנס והיא עמו, ויושב בדין והיא עמו, מיסב והיא כנגדו, שנ' [דברים י"ז] והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.
מתני'. לא ירבה לו סוסים כול'. ת"ר לא ירבה לו סוסים [דברים י"ז], יכול אפי' כדי רכבו ופרשיו, ת"ל לו, לו אינו מרבה אבל מרבה כדי רכבו ופרשיו, הא מה אני מקיים סוסים, סוסים הבוטלנין. ומנין שאפי' סוס אחד והוא בטל שעובר בבל ירבה, ת"ל [שם] למען הרבות סוס, וכי מאחר דסוס אחד והוא בטל עובר בבל ירבה, סוסים למה לי, לעבור על עשה ועל לא תעשה על כל סוס וסוס. וכסף וזהב לא ירבה לו כול'. אפסוניא, פי' שכר החיילות. ת"ר וכסף וזהב לא ירבה לו [שם], יכול אפי' כדי ליתן אפסוניא, ת"ל לו, לו אינו מרב' אבל מרבה הוא כדי ליתן אפסוניא. והשתא דאמרת לו לדרשה, לו דנשים מאי דרשת ביה, ההוא למעוטי הדיוטות, שההדיוט אינו מצווה בלא ירבה לו נשים.
וכותב לו ספר תורה לשמו. אמ' רבה אע"פ שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, שנ' [דברים ל"א] ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. איתיביה אביי, וכותב לו ספר תורה לשמו כדי שלא יתהנה מאחרים, מלך אין, הדיוט לא, לא נצרכ' אלא לשתי תורות, דתניא וכותב לו שתי תורות, פי' משנה התורה שתים משמע, ובזה יש שינוי בין מלך להדיוט, אחת שיוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בין גנזיו, אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה אותה בזרועו, שנ' [תהלים ט"ז] שיויתי יי' לנגדי תמיד, אבל אין נכנס בה לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא להשתין מים, שנ' [דברים י"ז] והיתה עמו וקרא בו, מקום הראוי לקרות בו.
<h2>דף כב.</h2>
אין רוכבין על סוסו, אין יושבין על כסאו, אין משתמשין בשרביטו, אין רואין אותו ערום, לא כשהוא מסתפר, ולא בבית המרחץ, שנ' [דברים י"ז] שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך.
<h2>דף כב:</h2>
מתני'. אין רוכבין על סוסו כול'. ת"ר מלך מסתפר בכל יום, מאי טעמ', אמ' רבא דכת' [ישעיה ל"ג] מלך ביופיו תחזינה עיניך, כהן גדול מערב שבת לערב שבת, אמ' ר' שמואל בר יצחק הואיל ומשמרות מתחדשות, כהן הדיוט אחת לשלשים יום, מאי טעמ', דכת' [יחזקאל מ"ד] וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, ויליף פרע פרע מנזיר, כת' הכא ופרע לא ישלחו, וכת' התם [במדבר ו'] גדל פרע שער ראשו, מה להלן שלשים יום אף כאן שלשים יום, והתם גופיה מנלן, אמ' רב מתנה אמ' רב קדוש יהיה, יהיה בגימטריא תלתין הוו, אי הכי אפי' האידנא נמי, פי' יהו אסורין הכהנים לגדל פרע, דומיא דשתויי יין, מה שתויי יין בזמן ביאה הוא דאסור שלא בזמן ביאה שרי, אף פרועי ראש נמי בזמן ביאה אסור שלא בזמן ביאה שרי, פי' דומיא דשתויי יין דסמך ליה [יחזקאל שם] ויין לא ישתו כל כהן בבואם וגו'. ומקשה, ויין שלא בזמן ביאה שרי, והתניא ר' אומ' אומר אני כהנים אסורין לשתות יין לעולם, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו. פי' רישא דברית' הכי איתה, כהן המכיר משמרתו ובית אב שלו אסור לשתות יין כל היום, פי' ואפי' בזמן הזה, מהרה ייבנה בית המקדש בימינו ויהיה צריך לעבוד ולא יוכל מפני יינו, ואם מכיר משמרתו ואינו מכיר בית אב שלו אסור כל אותה שבת, אינו מכיר לא משמרתו ולא בית אב שלו אסור לשתות יין לעולם, שמא עכשיו הוא יומו ויש לחוש שמא ייבנה, והתם קאי ר' ואמ' אומ' אני אם באתה לחוש לשמא, כהנים אסורין לשתות יין לעולם ואפי' הוא מכיר משמרתו ובית אב שלו, שאין עכשיו סדר משמרות ולכשייבנה כל דמישתכח וקאי, עביד עבודה, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו, חרבן הבית שקילקלן ועירבב סדר משמרותיהן שהיה אוסרן בזמן משמרותיהן היא תקנתן עכשיו המתרת אותן לשתות יין, דלא חיישינן לשמא ייבנה, ואמ' אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא כר', דאי לרבנן מיסר אסירי, פי' וקימ' לן הלכ' כר' מחברו ולא מחבריו והילכתא כרבנן דאסרי, והיכי אמרת דיין שלא בזמן ביאה שרי. ומהדר, מהרה ייבנה בית המקדש ובענן כהן הראוי לעבודה וליכא, פי' לא נאסר אלא משום גזירה, הכא נמי מהרה ייבנה בית המקדש בימינו ובענן כהן הראוי לעבודה וליכא, איפשר דשקיל ועייל, הכא נמי איפשר דנאים פורתא ועייל, דאמ' רמי בר חמא דרך מיל, ושינה כל שהיא, מפיגין את היין, לאו מי איתמר עלה אמ' רבה בר אבוה לא שנו אלא ששתה רביעית, אבל שתה יותר מרביעית כל שכן שדרך טורדתו ושינה משכרתו. אסיקנה השתא דיין לרבנן אסיר וגידול פרע שרי.
<h2>דף כג.</h2>
דיני ממונות בשלשה, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' שני הדיינין בוררין להן עוד אחד. ב.גזה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר' מאיר, וחכמ' אומר' אימתי בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרים ומומחין אינו יכול לפוסלן. זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' אמתי(ן) בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרין אינו יכול לפוסלן.
דיני ממונות בשלשה כול'. פי' זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן התובע והנתבע בוררין להן דיין שלישי, וחכמ' אומ' שני הדיינין בוררין להן הדיין השלישי. מאי שנא דעבדי הכי, אמרי במערבא משמי' דר' זירא מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד יצא הדין לאמיתו. פי' שכל אחד ידקדק בעבור אותו שבחרו וידקדק בדינו שלא יטעה, וגם בעלי הדין יקבלו את דינם כיון שבחרו אותם מרצונם. וחכמ' אומ' כול'. לימ' בדרב יהודה אמ' רב קמיפלגי, דאמ' רב יהודה אמ' רב אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן יודעים מי חותם עמהם, דר' מאיר לית ליה דרב יהודה אמ' רב ורבנן אית להו. פי' אלא אם כן יודעים מי חותם עמהם, שמא יחתימו עמהן עד שאינו הגון ויוכחש ותיבטל עדותו, ונמצאו אילו בושים שחתמו עמו. לא דכול' עלמ' אית להו דרב יהודה אמ' רב, ודעת דיינין כול' עלמ' לא פליגי דבענן, כי פליגי דעת בעלי דינין, ר' מאיר סבר דעת בעלי דינין נמי בענן, ורבנן סברי דעת דיינין בענן, כדי שלא ישב עמהן דיין שאינו הגון להן, אבל דעת בעלי דינין לא בענן.
מתני'. זה פוסל דיינו של זה כול'. פי' זה פוסל דיינו של זה שהוא יכול לומ' אי איפשי להידיין בפני זה שבחרתה אתה עד שייאותו שניהן דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' אינו יכול לפוסלו, אלא כל אחד בורר לו את שלו וחברו נידון לפניו בעל כרחו, אלא אם הביא עליו [ראיה] שהוא פסול או קרוב. ומקשה כל כמיניה דפסיל דייני, ומאי טעמ' דר' מאיר, אמ' ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו, אבל מומחין לא. פי' מאי דקאמ' ר' מאיר שיכול לפוסלו, כגון שלא היו דיינין מומחין, אלא ערכאות שבסוריא, שבחרו אותן התגרים להידיין בפניהן. והא מדקתני סיפא וחכמ' אומרים אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם היו כשרים ומומחין מפי בית דין אינו יכול לפוסלן, מכלל דר' מאיר מומחין נמי קאמ', ומהדר הכי קאמ', אם היו כשרים נעשו כמומחין מפי בית דין ואינו יכול לפוסלן. תניא נמי הכי לעולם הוא פוסל והולך עד שיקבל עליו בפני בית דין שמומחה לרבים דברי ר' מאיר. ומקשה והא עדים דכמומחין דמו וקאמ' ר' מאיר זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה, פי' כך הן שני עדים ראויין להעיד כמו שהן הדיינים המומחין ראויין לדון ואפי' הכי קאמ' ר' מאיר זה פוסל עדיו של זה, והדר קושיין לדוכתה כל כמיניה דפסיל דייני ושהדי.
<h2>דף כג:</h2>
כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מחלוקת בשני כיתי עדים, דר' מאיר סבר צריך לברר, ורבנן סברי אין צריך לברר, אבל בכת אחת דברי הכל אין יכול לפוסלן. פי' מחלוקת ר' מאיר ורבנן בשתי כיתי עדים שטען התובע כי יש לי שתי כיתי עדים ולא הביא אלא כת אחת, דר' מאיר סבר צריך לברר התובע דבריו, וכל זמן שלא יבררם יכול לומ' לו הנתבע איני מקבל עדות כת זו עד שתביא הכת האחרת ונראה אם דבריך אמיתים, ואם לא תאמת את דבריך, כמו שבאלה נמצאו שקר גם באלה שקר הם, ועדות שקר מעידים עלי, וחכמ' סברי אינו צריך לברר, ודי לו בכת הראשונה, הילכך אם מביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין אז מיפסלי ואי לא לא מיפסלי ועדותן קיימת. אמרו לפניו ר' אמי ור' אסי נמצאת כת שנייה פסולין או קרובין לר' מאיר מהו. פי' כיון דמצריך ליה ר' מאיר לברר דבריו ולהביא כת שנייה, אם נמצאת פסולה מהו שתתקיים העדות בראשונה, ופשט כבר העידו עדים הראשונים ודי לו בבירור זה, דמצי למימ' אנא סברי דכשרין הן. לימ' בפלוגתא דר' ורשב"ג קמיפלגי דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה. פי' ראובן שאמ' לשמע' מאי בעית בהאי ארעא שיש לי עדים שהיתה של אבותיי, והוא אומ' אתה מכרתה לי והחזקתי בה שני חזקה וגם יש לי השטר, נידון בשטר דברי ר', רשב"ג אומ' נידון בחזקה, והוינן בה בחזקה ולא בשטר, אלא אימ' אף בחזקה, וקימ' לן דבצריך לברר קמיפלגי, דר' סבר צריך לברר וצריך להביא את השטר ולא סמכינן אחזקה, ורשב"ג סבר אין צריך לברר וסגי לן בעידי חזקה, לא אפי' תימ' ר', עד כאן לא אמ' ר' אלא דחזקה מכח שטר קא אתיא, אבל הכא דהני עדים לאו מכח דהני עדים קאתו אפי' ר' מודה דאין צריך לברר.
<h2>דף כד.</h2>
אמ' לו נאמן עלי אבה, נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר, ר' מאיר אומ' יכול לחזור בו, וחכמ' אומ' אינו יכול לחזור בו, היה חייב לו חברו שבועה ואמ' לו דור לי בחיי ראשך, ר' מאיר אומ' יכול לחזור בו, וחכמ' אומ' אינו יכול לחזור בו.
מתני'. אמ' לו נאמן עלי אבה כול'. פי' נאמן עלי אבה או אביך לדין ואע"פ שהוא פסול מן התורה, ונאמנין עלי שלשה רועי בקר שהן הדיוטות ואינן יודעין בטיב הדינין כלל, והיה חייב לו חברו שבועה ואמ' לו דור לי, כלומ' תישבע לי, בחיי ראשך, ר' מאיר אומר יכול לחזור בו ולומ' אי איפשי להידיין אלא בפני כשרים, וגם מן השבועה ח[ו]זר בו ואומ' הישבע לי כפי מה שהדין נותן, וחכמ' סברי אינו יכול לחזור בו כיון שקיבל עליו. אמ' רב דימי בריה דרב נחמיה בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליה בחד. פי' דוקא היכא דקביל עליה הפסול בחד אמרי רבנן דאינו יכול לחזור בו, למר כדאית ליה במחול לך, ולמר כדאית ליה באתן לך, משום דליכא אלא חדא ריעותא, אבל אם קיבל עליו הפסול כבי תרי להעיד, או כתלתא לדון, מודים חכמ' דיכול לחזור בו, כיון דאיכא תרתי לריעותא, בין במחול לך בין באתן לך, בין לפני גמר דין בין לאחר גמר דין. ומאי דאמרן לעיל בריש מסכתין [ו' ע"א] דאפי' לר' אבהו דאמ' שנים שדנו אין דיניהן דין מודה דהיכא דקיבלוה עליהו אפי' חד שאינו מומחה דינו דין ומה שעשה עשוי, התם משום דאינו פסול דליכא אלא חדא ריעותא, אבל היכא דאיכא תרתי לריעותא, שהוא פסול וקבליה כתרי או כתלתא לדון אפי' לאחר גמר דין יכול לחזור בו.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל מחלוקת במחול לך, אבל באתן לך דברי הכל יכול לחזור בו, ור' יוחנן אמ' באתן לך מחלוקת. פי' מחלוקת במחול לך שהתובע אומ' לנתבע נאמן עלי אבה או אביך אם יזכוך יהיה מחול לך, התם קאמרי רבנן אינו יכול לחזור בו, דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכיי, אבל באתן לך, דנתבע אמ' ליה לתובע אם יחייבוני אבה או אביך אתן לך, דברי הכל יחזור, הואיל והממון בידו, ואין לו כח להוציאו אלא בדיינין כשרין, ור' יוחנן אמ' באתן לך מחלוקת, ואפי' הכי סבר[י] (ר' מאיר) [רבנן] דאינו יכול לחזור בו. איבעיא להו באתן לך מחלוקת, אבל במחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו, או דילמ' בין בזו ובין בזו מחלוקת. תא שמ' דאמ' רבא מחלוקת באתן לך, אבל במחול לך דברי הכל אין יכול לחזור בו. וסלקא הכי הילכת' כרבא. איתיביה רבא בר תחליפא לרבא, היה חייב לו חברו שבועה ואמ' לו דור לי בחיי ראשך ר' מאיר אומ' יכול לחזור בו, וחכמ' אומ' אין יכול לחזור בו, [ע"ב] מאי לאו באותן הנשבעין ולא משלמין דהוה ליה מחול לך, לא באותן הנשבעין ונוטלין דהוה ליה אתן לך. פי' כגון השכיר ונגזל וכיוצא בהן, דהוה ליה דור לי בחיי ראשך ואתן לך, והא תנא ליה רישא, תנא תולה בדעת אחרים, ותנא תולה בדעת עצמו, וצריכא, דאי תנא תולה בדעת אחרים בהא קאמ' ר' מאיר דמצי הדר ביה משום דלא גמר ומקני, דאמ' מי יימר דאתו אבה ואביך ומזכו לי[ה], אבל תולה בדעת עצמו דודאי ידע דמישתבע ושקיל וגמר ומקני אימ' מודה להו לרבנן, ואי אשמעינן בהא בהא קאמרי רבנן אבל בההיא אימ' מודו ליה לר' מאיר צריכא.
<h2>דף כד:</h2>
אמ' ריש לקיש מחלוקת לפני גמר דין, אבל לאחר גמר דין דברי הכל אין יכול לחזור בו, ור' יוחנן אמ' לאחר גמר דין מחלוקת. פי' מחלוקת לפני גמר דין שכבר טענו טענותיהן וקודם שגמרו הדין בא לחזור בו, אבל לאחר גמר דין שכבר אמרו איש פל' אתה חייב איש פל' אתה זכאי גם ר' מאיר מודה שאינו יכול לחזור בו, ור' יוחנן אמ' אפי' לאחר גמר דין מחלוקת, שאע"פ שגמרו את הדין פליג ר' מאיר ואמ' דיכול לחזור בו. איבעיא להו לאחר גמר דין מחלוקת אבל לפני גמר דין יכול לחזור בו דברי הכל, או דילמ' בין בזו ובין בזו מחלוקת. ת"ש דאמ' רבא קיבל עליו קרוב או פסול, לפני גמר דין יכול לחזור בו, לאחר גמר דין אין יכול לחזור בו, אי אמרת בשלמ' לאחר גמר דין מחלוקת אבל לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו, רבא דאמ' כרבנן, אלא אי אמרת בין בזו ובין בזו מחלוקת רבא דאמ' כמאן, אלא ש"מ לאחר גמר דין מחלוקת, ש"מ. שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדינו רבינו לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין והלכה כדברי מי, שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמי'. רב אשי אמ' הכי שלח ליה באתן לך מחלוקת או במחול לך והלכה כדברי מי, שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמ'. ואיתוקמא הילכת' כרבא דהכי נמי קאמ' רבא דלאחר גמר דין מחלוקת ובאתן לך, אבל במחול לך גם ר' מאיר מודה דאינו יכול לחזור בו אם הוא לאחר גמר דין, ובקודם גמר דין ובאתן לך גם חכמ' מודים דיכול לחזור בו. ומיבעיא לי קודם גמר דין ומחול לך מאי, מי אמרי' דוקא לאחר גמר דין אמרי רבנן דאינו יכול לחזור בו, אבל לפני גמר דין חוזר אפי' במחול לך, או דילמ' כל מחול לך אפי' קודם גמר דין אינו יכול לחזור בו. שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו לפני גמר דין וקנו מיניה מאי. פי' יש לומ' דוקא היכא דקנו מיניה מיבעיא להו, אבל במחול לך יכול לחזור בו לפני גמר דין, אינמי יש לומ' דכל מחול לך אפי' קודם גמר דין אינו יכול לחזור בו, והכא באתן לך קא מיבעיא (ליה) [להו] אי מהני ביה קניין. שלח (ליה) [להו] אין לאחר קניין כלום. נר' לי אע"ג דקביל עליה הפסול כתרי דאית ליה תרתי לריעותא אי קנו מיניה אין לאחר קניין כלום.
אילו הן הפסולין, המשחק בקוביא, והמלוה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית. א"ר שמע' מתחילה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית, א"ר יהודה אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא, אבל יש להן אומנות בלא היא כשר.
מתני'. אילו הן הפסולין כול'. פי' אילו הן הפסולין בין להעיד בין לדון. המשחק בקוביא, המשחק בקוביא מאי קא עביד, אמ' רמי בר חמא דהוה ליה אסמכתא ואסמכתא לא קניא. רב ששת אמ' כל כי האי גונא לאו אסמכתא היא, אלא לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם. פי' לא תיקרי אסמכתא אלא כל שבידו לעשות וסומך בלבו שיעשה ויבטל תנאו, כגון [ב"מ ס"ה ע"ב] הלוהו על שדהו ואמ' לו אם אי אתה מביא לי מיכן ועד שלש שנים הרי היא שלי, שהוא בוטח שיתן לו מעותיו ולא יתקיים תנאו שיקנה שדהו וכל כיוצא בו, אבל המשחק בקוביא אינו בטוח שינצח ומספיקא מחית נפשיה וגמר ומקני ולאו גזילה היא, מאי ביניהו, איכא ביניהו דגמיר אומנותא אחריתי, לרמי בר חמא פסול דהוי גזלן, לרב ששת כשר דהא עסוק ביישובו של עולם וגזלן לא הוי. תנן א"ר יהודה אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא היא, אבל יש לו אומנות בלא היא הרי זה כשר, אלמ' טעמ' דמתני' משום יישוב העולם הוא, קשיא מתני' לרמי בר חמא, וכי תימ' פליגי רבנן עליה דר' יהודה, והאמ' ר' יהושע בן לוי כל מקום שאמ' ר' יהודה אימתי ובמ' אינו אלא לפרש דברי חכמ', ור' יוחנן אמ' אימתי לפרש ובמ' לחלוק, דכול' עלמ' מיהת אימתי לפרש הוא, גברא אגברא קא רמית, מר סבר פליגי ומר סבר לא פליגי, ואפי' אם תימצי לומ' דפליגי הא אמרי' לקמ' בהילכתין [כ"ו ע"ב] אמ' ר' אבהו א"ר אלעזר הלכה כר' יהודה.
והמלוה בריבית. פי' המלוה בריבית הוא פסול מן התורה, ולא מיבעיא לאביי דלא בעי רשע דחמס, אלא אפי' לרבא דבעי רשע דחמס, דהא רשע דחמס הוא, ואע"ג דמרצונו יהיב ליה הרי עובר בלאו מחמת חימוד ממון, ותו דאפי' אם תימצי לומ' דכיון דמרצונו יהיב ליה לא חשיב ליה רשע דחמס, מכל מקום בלאו גמור הוא עובר וכבר פסקי' הלכה לקמן בהילכתי' [כ"ז ע"א] כאביי דלא בענן רשע דחמס, אלא ודאי מן התורה הוא פסול, והכא דמני ליה גבי פסולין דרבנן, וגם בראש השנה [כ"ב ע"א] דמוכח דהוי דרבנן כדתני התם, זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה, ודיקינ' הא עדות שהאשה כשרה אף הן כשרין, זאת אומרת גזלן דדבריהן כשר לעדות אשה, דאלמ' מדרבנן הוא, זה מדבר בריבית דרבנן, כדאמרי' בפ' איזהו נשך [ב"מ ס' ע"ב] דאיזו היא תרבית היא ריבי' דרבנן וכל אותו הפרק מדבר בריבית דרבנן, והכי קאמ' כל מלוה בריבית פסול ואפי' ריבית דרבנן. וסוחרי שביעית אע"ג דחשודין באיסור תורה אין שם לאו אלא עשה, לאכלה ולא לסחורה, ולאו הבא מכלל עשה עשה, והחשוד על עשה אינו חשוד על הלאו, אלא מדרבנן הן פסולין.
<h2>דף כה.</h2>
אמ' רבא לוה בריבית פסול לעדות, והאנן מלוה בריבית תנן, מלוה הבאה לו בריבית. פי' לא תיתני מלוה בריבית אלא מלוה בריבית, ומשמ' דקאי בין אמלוה בין אלוה, והכי קאמ' מלוה הבאה בריבית. בר בינתוס אסהידו עליה תרי שהדי, חד אמ' קמאי דידי אוזיף בריביתא, וחד אמ' לדידי אוזפן בריביתא, פסליה רבא לבר בינתוס, והא רבא הוא דאמ' לוה בריבית פסול לעדות, והוה ליה רשע, והתורה אמרה [שמות כ"ג] אל תשת רשע עד, רבא לטעמיה דאמ' רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. ההוא טבחא דנפק טריפתא מתותי ידיה פסליה רב נחמן ועבריה, אזל רבי טופריה ומזייה, סבר רב נחמן לאכשוריה, אמ' ליה רבא דילמ' איערומי מיערם, אלא מאי תקנתיה, כדרב אידי בר אבין, דאמ' רב אידי בר אבין לעולם אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה לבעלים בדבר חשוב, או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו. ומפריחי יונים. הכא תרגימו אי תקדמיה יונך ליון.
<h2>דף כה:</h2>
תניא המשחקין בקוביא אילו המשחקין בפספיסין, ולא פספיסין בלבד אמרו אלא אפי' קליפי אגוזים וקליפי רימונים, ואימתי חזרתן משישברו פספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה, דאפי' בחנם לא עבדי. והמלוה בריבית אחד המלוה ואחד הלוה, ואמתי חזרתן משיקרעו את שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה, דאפי' לגוי לא מוזפי. ומפריחי יונים, אילו שממרין את היונים, ולא יונים בלבד אמרו אלא אפי' בהמה חיה ועוף, ואימתי חזרתן משישברו את פיגמיהן, פי' כמין דפין שמזרזין אותן לילך כשמקשקשין בהן, ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבדי. וסוחרי שביעית, אילו שנושאין ונותנין בפירות שביעית, ואימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת וייבדקו, פי' לראות אם ימנעו ידם מלסחור עוד. אמ' ר' נחמיה לא חזרת דברים אלא חזרת ממון, כיצד, אמ' אני פל' בן פל' כנסתי מאתים זוז מפירות שביעית והרי הן נתונים לעניים במתנה.
תנא הוסיפו עליהן הגזלנים והחמסנין והרועים והגבאים והמוכסין. גזלן, דאוריתא הוא, לא נצרכה אלא במציאת חרש שוטה וקטן, מעיקרא סבור מציאת חרש שוטה וקטן לא שכיחא, אינמי מפני דרכי שלום בעלמ', כיון דחזו דממונא קא שקלי פסלינהו רבנן. החמסנין, מעיקרא סבור דמי קא יהבי, כיון דחזו דקא חטפי ושקלי בעל כרחן גזרו בהו רבנן. הרועים, מעיקרא סבור אקראי בעלמ' הוא, כיון דחזו דקא מכווני ושדו לכתחלה גזרו בהו רבנן. הגבאין והמוכסין, מעיקרא סבור מאי דקיץ להו קא שקלי, כיון דחזו דקא שקלי יתירא פסלינהו רבנן. אמ' רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. אמ' רב יהודה סתם רועה פסול, סתם גבאי כשר. אבוה דר' זירא עבד גביותא תליסרי שני והוה כשר. פי' הגבאי עד שלא יוחזק שנוטל יותר מדינו בחזקת כשר הוא, אבל רועה מסתמא הוא פסול, ודוקא רועה בהמות דידיה אבל דחבריה לא, שאין אדם חוטא ולא לו, הכי אוקימנא בשנים אוחזין [ב"מ ה' ע"ב].
<h2>דף כו.</h2>
א"ר שמע' כתחלה לא היו קורין כול'. מאי קאמ', ומסיק הכי קאמ' כתחילה היו אומ' אחד זה ואחד זה פסולין, משרבו האנסין ומאי ניהו ארנונא, כדמכריז ר' ינאי פוקו וזרועו בשביעיתא משום ארנונא, חזרו לומ' אוספין כשרין וסוחרין פסולין. פי' כתחילה לא היו קורין לפסולין סוחרי שביעית אלא אוספי שביעית, שהיו אומ' לא מיבעיא סוחרין שהן פסולין אלא גם האוספין לצורך בתיהן ואינן סוחרין בהן פסולין, מפני שלא היו מפקירין אותן כמו שחייב אדם לעשות בשביעית, אלא היו שומרין אותן כשאר שני שבוע, ומשרבו האנסין אילו של בית המלך שהיו אונסין את יש' לזרוע שדותיהן בשביעית כדי לפרוע למלך מנת השדות כמו שעושין בכל שנה ושנה, ולא היה מניחם המלך שישמיטו שדותיהן בשביעית, והתירו להם חכמ' לזורעם ושלא להפקירם, מפני הארנונא של מלך, כדמכריז ר' ינאי פוקו וזרועו בשביעית מפני ארנונא, חזרו לומ' דוקא הסוחרין פסולין אבל האוספין כשרין. ואע"פ שאיסור שביעית הוא מן התורה, התירו להן חכמ' מפני אונס המלך, שנ' [ויקרא י"ח] וחי בהם, ולא שימות בהם. והכי אמרי' בירושלמי [ה"ה], תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת, הורי ר' ינאי שיהו חורשין חרישה הראשונה, אמ' ר' יעקב בר זבדי קשיתה קומי ר' אבהו ולא כן א"ר זעירא ור' יוחנן בשם ר' ינאי ור' ירמיה ור' יוחנן בשם ר' שמע' בן יהוצדק נמנו בעליית בית נתזה בלוד מנין שאם יאמר גוי ליש' עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים יעבור ואל יהרג, הדה דתמר בינו לבינו, אבל ברבים אפי' על מצוה קלה לא ישמע לו, כגון פפוס ולוליאנוס אחים שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קיבלו מהם, אמר לא מיתכוין משמדתון, לא מתכוין אלא מיגבי ארנונין. פי' הקשה על מה שהתיר ר' ינאי לחרוש בשביעית מפני אונס מלכות, שכיון שברבים הוא היה להן ליהרג ואל יעבורו, ותירץ אילו היה מתכוין לשמדם בודאי כי לא היה מתיר להן, אלא היה אומ' להן המלך איני מתכוין לשמד אתכם ולהעבירכם על דתכם אלא לגבות הארנונא שלי, ובכי האי גוונא יעבור ואל יהרג. ותו אמרי' התם, ר' יונה ור' יוסי הורון מיפי לארכיקינס בשובתא, א"ר מנא קשיתא קומי ר' יונה לא כן א"ר זעירא כול', אמ' לא מתכוין משמדתהון, לא מיתכוין אלא מיכול פיתא חמימא, והכי נמי אמרי' בגמ' דידן לקמ' בסוף פרק בן סורר ומורה [ע"ד ע"א].
<h2>דף כו:</h2>
א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות כול'. אמ' ר' אבהו א"ר אלעזר הלכה כר' יהודה. וא"ר אבהו א"ר אלעזר כולן צריכין הכרזה בבית דין. רועה, פליגו בה רב אחא ורבינא, חד אמ' בעי הכרזה, וחד אמ' לא בעי הכרזה. בשלמ' למאן דאמ' לא בעי הכרזה הינו דאמ' רב יהודה סתם רועה פסול, אלא למאן דאמ' בעי הכרזה, מאי סתם רועה פסול, דמסתמא מכרזינן עליה. וקימ' לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, הילכך לא מיפסיל עד דמכרזנן עליה. ההיא מתנתא דהוו חתימי עליה תרי גזלני, סבר רב פפא בר שמואל לאכשורה, דהא לא אכרזינן עליהו, אמ' ליה רבא נהי דבענן הכרז' בגזלן דרבנן, בגזלן דאורית' מי בענן הכרזה.
אמ' רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות, פי' צדקה של גוים, והני מילי בפרהסיא, אבל בצינעה לא, ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאיפשר ליה לאיתזוני בצינעה וקא מבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא איפשר, חייותיה הוא. אמ' רב נחמן חשוד על העריות כשר לעדות, פי' דבעי רשע דחמס. אמ' ליה רב ששת עני מרי ארבעין אכתפיה וכשר. פי' דלא בעי רב ששת רשע דחמס. אמ' רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה שהוא פסול. והילכת' כרב ששת, דקאי כאביי דלא בענן רשע דחמס כדאמרינן לקמ' [כ"ז ע"א], ופסקינן הילכת' כותיה. אמ' רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לאו שמיה גנב, והני מילי באריסא, ודבר מועט, ודבר שנגמרה מלאכתו. פי' דמורה היתירא לנפשיה ולאו משום גזילה קא שקיל. הנהו קבוראי דקבור מיתא ביום טוב ראשון, שמתינהו רב פפא ופסלינהו, פי' דלא בענן רשע דחמס, ואכשרינהו רב הונא בריה דרב (יהודה) [יהושע], אמ' ליה רב פפא והא רשעים נינהו, סברי מצוה קא עבדינן, והא קא משמתינן להו, פי' ועוד חוזרין ושונין לקבור, אלמ' יודעין שהן עוברין ועושין, סברי כפרה עבדי להו רבנן.
<h2>דף כז.</h2>
איתמר עד זומם, אביי אמ' למפרע הוא נפסל, ורבא אמ' מיכן ולהבא הוא [נפסל], אביי אמ' למפרע הוא נפסל, מעידנא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה [שמות כ"ג] אל תשת רשע עד, ורבא אמ' מיכן ולהבא הוא נפסל, עד זומם חידוש הוא, דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, והילכך אין בו אלא משעת חידושו ואילך, פי' כגון שהעיד בניסן והוזם בתשרי, אביי סבר משעה שהעיד נפסל למפרע וכל עדיות שהעיד בין ניסן לתשרי פסולות, ורבא אמ' מיכן ולהבא הוא נפסל, מה שהעיד מתשרי ואילך, אבל מה שהעיד בין ניסן לתשרי כשרות הן. אמ' רב ירמיה מדפתי עבד רב פפי עובדא כותיה דרבא, רב אשי אמ' הילכת' כותיה דאביי. והילכת' כותיה דאביי ביע"ל קג"ם. משומד לוכל נבלה לתיאבון דברי הכל פסול, פי' כיון דלתיאבון קא אכיל משום דזילא ליה, הוה ליה רשע דחמס. להכעיס, אביי אמ' פסול, רבא אמ' כשר, אביי אמ' פסול, דהוה ליה רשע, רבא אמ' כשר, רשע דחמס בענן, פי' וזה כיון דלא זילא ליה קאעביד אין זה רשע דחמס, ואביי לא בעי רשע דחמס. ומסיק תלמ' והילכת' כותיה דאביי, וזו היא המ"ם של יע"ל קג"ם, הילכך בכל מידי דהוי רשע פסול לעדות ולא בענן רשע דחמס.
תניא אל תשת ידך עם רשע [שמות כ"ג], אל תשת רשע עד, אילו הגזלנין ומועלין בשבועות, אחד שבועת ממון, דהוי רשע דחמס, ואחד שבועת שוא, דלא הוי רשע דחמס. תניא עד זומם פסול לכל התורה כולה דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומ' במה דברים אמורים שהוזם בדיני נפשות, אבל הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות. והילכת' כר' מאיר דסתם לן תנא כותיה, דאמרי' בר חמא קטל נפשא, אמ' ליה ריש גלותא לרב אחא בר יעקב פוק עיין אי ודאי קטל ליכהיוה, פי' אע"ג דבטלו ארבע מיתות בית דין, בית דין מכין ועונשין לעשות סייג לתורה ורשאין לנקר את עיניו, אתו תרי סהדי ואסהידו ביה דודאי קטל, אזל איהו אייתי תרי אסהוד בחד מהנך, חד אמ' קמאי דידי גנב קבא דחושלא, פי' שעורים קלופים, וחד אמ' קמאי דידי גנב [ע"ב] קתא דבודטיא, בית יד של רומח, אמ' ליה הא ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי, ור' יוסי האמ' הוזם בדיני ממונות כשר בדיני נפשות, אמ' ליה רב פפי הני מילי היכא דלא סתם לן תנא כר' מאיר, הכא הא סתם לן תנא כר' מאיר, דתנן אילו הן הפסולין המשחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים, זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה, מני, אילימ' ר' יוסי והאיכא עדות דדיני נפשות שאין האשה כשרה לה והן כשרין לה, דרשע דדיני ממונות כשר בדיני נפשות אליבא דר' יוסי, אלא לאו ר' מאיר היא, קם בר חמא נשקיה לכרעיה וקביל עליה אכרגא דכולהו שניה.
<h2>דף כז:</h2>
אילו הן הקרובין, אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, ובעל אמו, וחמיו, וגיסו, הן, ובניהן, וחתניהן, וחורגו לבדו, א"ר יוסי זו משנת ר' עקיבה, אבל משנה הראשונה, דודו, ובן דודו, וכל הראוי לו לירושה, וכל הקרוב לו באותה שעה, היה קרוב ונתרחק, כשר. ר' יהודה אומ' אפי' מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב. האוהב והשונא, איזהו אוהב זה שושבינו, והשונא כל שלא דיבר עמו שלשה ימים באיבה, אמרו לו לא נחשדו יש' על כך.
מתני'. אילו הן הקרובין כול'. פי' אחיו פסול להעיד לו כדילפי' בגמ' אבות להדדי, והינו שני אחים. ובן אחיו פסול לו כדילפי' בנים לאבות, והוא שני בראשון, ודוקא בן אחיו פסול לו, אבל בן בנו של אחיו כשר הוא לו, דהוא שלישי בראשון, ודוקא בנים לאבות אמ' רחמ' ולא בני בנים לאבות. וחתן אחיו פסול לו כבן אחיו, כדאמרי' בגמ' בעל כאשתו, ומרבינן קרובי האם כקרובי האב, ובת אחיו במקום בן אחיו עומדת, וכיון דבעל כאשתו כך הוא פסול בעל בת אחיו כבן אחיו. אחי אביו כדילפינן אבות לבנים, והוא ראשון בשני, ובן אחי אביו, כדילפינן בנים להדדי, והוא שני בשני, ודוקא בן אחי אביו פסול לו, אבל בן בנו של אחי אביו כשר הוא לו, דהוא שלישי בשני, ודוקא בנים להדדי אמ' רחמ' ולא בני בנים לבנים. וחתן אחי אביו כבן אחי אביו. אחי אמו הוא ובנו וחתנו, כדילפינ' קרובי האם כקרובי האב, ודוקא בן אחי אמו, אבל בן בנו כשר, כדאמרן דהוא שלישי בשני. ובעל אחותו הוא ובנו וחתנו. פי' אחותו במקום אחיו עומדת, וכיון דאמרי' בעל כאשתו הוה ליה בעל אחותו כאחיו. ובעל אחות אביו הוא ובנו וחתנו. פי' אחות אביו במקום אחי אביו עומדת, ובעל כאשתו. ובעל אחות אמו הוא ובנו וחתנו. פי' דילפינן קרובי האם כקרובי האב. ודוקא בניהן, אבל בני בניהן כשרין, שהן שלישי בשני. ובעל אמו הוא ובנו וחתנו. פי' בנו הינו אחיו, וחתנו הוא בעל אחותו, וכדאמרינ' בגמ' תנא אחין מן האב וקתני אחין מן האם. והכא לאו דוקא בנו, דאפי' בן בנו פסול דהוא בן אחיו, אלא איידי דתנא בכולהו בנו וחתנו, דדוקא בנו אבל בן בנו לא, תנא הכא נמי בנו. ואי קשיא אמאי תני בעל אמו כלל, הכי הוה ליה למיתני ובן אמו או אחיו מאמו הוא ובנו וחתנו, ולא הוה ליה לאדכורי בעל אמו כלל כי היכי דלא אדכר אביו. תשובה אביו לא אדכר משום דלא איצטריך ליה, דהשתא אחיו פסול לו כל שכן אביו, ותנא סידרא דקרא נקט אבות להדדי דהינו אחיו ומשום הכי לא תנא אביו, אבל בעל אמו דהוא רחוק לו ולא נתקרב אלא על ידי קידושין, ואיכא למימ' ביה תרתי, חדא דאמו במקום אביו, ובעל כאשתו, איצטריך ליה לתנא למיתנייה, וכיון דתנייה לא בעא לשנויי סידרא דנקט בכולהו למיתני ביה בנו ובן בנו וחתן בנו. וחמיו הוא ובנו וחתנו. פי' הכא נמי לאו דוקא בנו דאפי' בן בנו דהינו [בן] אחי אשתו פסול להעיד לו, וכן חתן אחי אשתו, כדבענן לפרושי לקמ' במתני', ומשום דלא תנא בן בנו בכולהו לא תנייה נמי הכא, ובדין הוה דליתני אחי אשתו הוא ובנו וחתנו, אלא משום דלא פשיטא ליה חמיו כאביו דלא מקרב ליה אלא על ידי אשתו, תנייה, וכיון דתנייה לא בעא לשנויי סידרא דנקט בכולהו. וגיסו הוא ובנו וחתנו. פי' גיסו הוא בעל אחות אשתו, וכיון שהנשים אחיות ואמרי' דבעל כאשתו הוא פסול לו, והינו חתן חמיו דתנן, והאי דלא מקשי עליה בגמ' כדאקשי בבן אמו, משום דבן אמו לא צריך למיתנייה כלל, אבל הכא צריך למיתנייה משום בנו וחתנו, דלא מישתמע מחמיו ובנו וחתנו, ואתא הכא לאשמועינן דבן גיסו, דהינו בן אחות אשתו פסול לו, דכיון דבעל כאשתו הוה ליה שני בראשון, וכן חתן גיסו פסול דהוא חתן אחות אשתו משום דבעל כאשתו, וכך הוא חתן אחות אשתו כבן אחות אשתו, וכיון שבן אחות אשתו וחתן אחות אשתו פסולין, כל שכן בן אחי אשתו וחתן אחי אשתו. וחורגו לבדו. פי' דכיון דאמרי' דבעל כאשתו כי היכי דפסול לאמו הם הכי נמי פסול לבעל אמו, אבל בן חורגו כשר, ואע"ג דלאם אביו פסול, לבעלה כשר, משום דלאם אביו הוא שלישי, וכל שלישי בראשון כשר חוץ מבן בנו שאין מונין בו דורות כדאמרי' ביש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א], הילכך לאם אביו פסול דהוא בן בנה, אבל לבעלה כשר, דאע"ג דאמרי' הבעל כאשתו לא יהא אלא כאחיה אילו היה אחיה היה כשר לו דהוה בן בן אחותו, הם הכי נמי לבעלה כשר, דלא אמרי' הבעל כאשתו אלא כשהוא שני אבל כשהוא שלישי לא. ומשום זה הטעם הם כשרים אבי חמיו ובעל אם אמו, דאע"ג דאבי חמיו פסול לאשתו דהויא ליה בת בנו, לדידיה כשר, כיון דהוא שלישי דלא אמרי' ביה הבעל כאשתו, וכן בעל אם אמו אע"ג דאבי אמו דהוא ראשון בשלישי פסול, גבי בעל אם אמו לא אמרי' בעל כאשתו ויעמוד במקום אבי אמו. ונראה לי דמשו' האי טעמ' תנא בעל אמו וחמיו, לומ' לך דוקא בעל אמו וחמיו פסולין לו אבל בעל אם אמו ואבי חמיו כשרין לו, דכול' האי לא אמרי' הבעל כאשתו, ואביו דלא תנא משום דלאו דוקא אביו פסול, אלא אפי' אבי אביו פסול, כדאמרי' ביש נוחלין [שם].
ואמרי' מנהני מילי, דת"ר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות [דברים כ"ד] מה ת"ל, אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות, הרי כבר נאמר [שם] איש בחטאו יומתו, אלא מה ת"ל לא יומתו אבות על בנים, בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות, בעדות אבות. פי' לא יומתו שני אבות דהינו שני אחים בעדות בניהם, דעל כרחיך הנך אבות באחין מישתעי שהן קרובין מן הכל, דאב ובנו לא מצית למימ' דאם כן לא הוה קרי להו אבות דחד הוא אב וחד הוא בן.
<h2>דף כח.</h2>
אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות, וכל שכן אבות להדדי, בנים להדדי מנלן, אם כן ליכתוב לא יומתו אבות על הבן, מאי בנים דאפי' בנים להדדי. אשכחן בנים להדדי, בנים לעלמ' מנלן, אם כן ליכתוב בן על אבות אי נמי הן על אבות, מאי בנים דאפי' בנים לעלמא. אשכחן קרובי האב, קרובי האם מנלן, אמ' קרא אבות אבות תרי זימני, אם אינו עניין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם. אשכחן לחובה, לזכות מנלן, אמ' קרא יומתו יומתו תרי זימני, אם אינו ענין לחובה תנהו עניין לזכות. אשכחן בדיני נפשות, בדיני ממונות מנלן, אמ' קרא [ויקרא כ"ד] משפט אחד יהיה לכם. פי' לעיל מיניה כת' מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, הרי דיני ממונות ודיני נפשות, וכת' בתריהו משפט אחד יהיה לכם בשניהם.
אמ' רב נחמן אחי חמותי לא יעיד לי, בן אחי חמותי לא יעיד לי, בן אחות חמותי לא יעיד לי, ותנא תונא בעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, הן ובניהן וחתניהן. פי' מחתניהן קא יליף, דחתן בעל אחותו פסול לו, וממילא כל שחברו פסול לו גם הוא פסול להעיד לחברו, ומהו לחתן בעל אחותו אחי חמותו, ולחתן בעל אחות אביו הוא בן אחי חמותו, ולחתן בעל אחות אמו הוא בן אחות חמותו. והוא הדין דבעל אחות חמותו לא יעיד לו, דכיון דבעל כאשתו כאחי חמותו דמי, וכן חתן אחי חמותי וחתן אחי חמי, דכבן [אחי] חמותי וכבן [אחי] חמי דמי. ובעל אחות חמותו מישתמע מכללא דחתן גיסו פסול לו שהוא חתן אחות אשתו וגם הוא פסול לו שהוא בעל אחות חמותו. אמ' רב אשי כי הוינן בי רב עולא איבעיא לן אחי חמיו מהו, בן אחי חמיו מהו, בן אחות חמיו מהו, אמ' לן תניתוה, אחיו ואחי אביו ואחי אמו הן ובניהן וחתניהן. פי' מחתניהן קא יליף לה, דחתן אחיו הוא לו אחי חמיו, וחתן אחי אביו הוא לו בן אחי חמיו, וחתן אחי אמו הוא לו בן אחות חמיו. נמצא עכשיו לפי דברי מתני' ודברי רב נחמן ורב אשי דדייקי ממתני' כל דאתי מכללא ופסלי ליה, נקוט האי כללא בידך, כל מה שתמצא שהאנשים קרובים זה לזה עד שני בשני, או אם אינו קרוב לאשתו ולא אשתו קרובה לו והנשים קרובות זו לזו עד שני בשני, פסולין להעיד זה לזה.
<h2>דף כח:</h2>
רב איקלע למיזבן גוילי, בעו מיניה מהו שיעיד אדם לאשת חורגו. פי' על ניכסי מלוג שלה. ובשאר קרובים לא מיבעיא ליה, דכיון דבניהן פסולין לו והוא להן, פסול אף לנשיהן, שהבנים ראויין לירש (עם) [את] אמם, אבל חורגו, דבנו כשר, מיבעיא ליה באשתו, אמ' להו בסורא אמרי בעל כאשתו, פי' והרי הוא כאילו היה חמיה, שאשתו היא חמותה והוא דומה לחמיה, בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה, וכמו שפסול לחורגו פסול לאשתו. אמ' רב הונא אמ' רב מנין שהאשה כבעלה, דכת' [ויקרא י"ח] ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך [היא], דודתך, אשת דודו היא, אלא מיכן שהאשה כבעלה. ובעל אמו הוא ובנו, בנו הינו אחיו, אמ' רב ירמיה לא נצרכה אלא לאחי האח, פי' האי בנו לאו מאמו הוא, דהינו אחיו, אלא בנו של בעל אמו מאשה אחרת, שהוא נכרי לו, והוא פסול לו מפני שהוא אחי אחיו. רב חסדא אכשר באחי האח, אמרו ליה הא דר' ירמיה מאי, אמ' (ליה) [להו] לא סבירא לי, אי הכי מתני' דקתני בעל אמו הוא ובנו, בנו הינו אחיו, תנא אחיו מן האב וקתני אחיו מן האם. אמ' רב חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה, ולא דמו להדדי אלא כי אובלא לדנא, פי' כמגופה לחבית, שאע"פ שמחוברת ומהודקת עליה אינן כלי אחד, שנפרדין ועומדין זה לבדו וזה לבדו. אמ' רבה בר רב הונא מעיד אדם לאשתו ארוסה. אמ' רבינא לא אמרן אלא לאפוקי מינה, אבל לעיולי לה לא מהימן, ולא היא לא שנא לאפוקי מינה ולא שנא לעיולי לה לא מהימן, מאי דעתיך כדאמ' רב חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה, וכן היא לא אוננת ולא מיטמאת לו, מתה אינו יורשה, התם בשארו תלא רחמ' ואכתי לאו שארו היא, הכא משום איקרובי הוא והא איקרבה דעתיה, וכך הלכה. בפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] אמרי' שלח [ליה] ר' אבה לרב יוסף בר חמא שלישי בשני כשר, רבא אמ' אף בראשון, מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא, דקסבר שלישי בראשון הוא, ולית הילכת' כמר בר רב אשי, פי' דאב ביוצאי ירכו כולם הם כדור אחד, ואין להכשיר שלישי בראשון אלא אם כן נולדו משני אחים.
וחורגו לבדו. ת"ר חורגו לבדו דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומ' גיסו לבדו, מאי קאמ' אילימ' הכי קאמ' חורגו לבדו והוא הדין לגיסו, ואתא ר' יוסי למימ' גיסו לבדו אבל חורגו הוא ובנו וחתנו, אלא מתני' דקתני גיסו הוא ובנו וחתנו וחורגו לבדו מני לא ר' יהוד' ולא ר' יוסי, אלא הכי קאמ' חורגו לבדו, אבל גיסו הוא ובנו וחתנו, ואתא ר' יוסי למימ' גיסו לבדו, אבל חורגו הוא ובנו וחתנו, ואלא הא דתני ר' חייה שמנה אבות שהן עשרים וארבעה כמאן לא כר' יהודה ולא כר' יוסי, פי' דהא בין למר ובין למר תשעה אבות הן שהן עשרים ושבעה, אלא הכי קאמ' חורגו לבדו אבל גיסו הוא ובנו וחתנו, ואתא ר' יוסי למימ' גיסו לבדו וכל שכן חורגו, ומתני' ר' יהודה ובריתא ר' יוסי, פי' מתני' דתני גיסו הוא ובנו וחתנו וחורגו לבדו אתיא כר' יהודה, ובריתא דר' חייה דתני שמנה אבות אתיא כר' יוסי דסבר בין גיסו בין חורגו לבדו. אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' יוסי. ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי, סבר רב יוסף לאכשורה, דאמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' יוסי, פי' וקסבר רב יוסף דכר' יוסי דמתני' פסק שמואל הלכה, דקתני א"ר יוסי זו משנת ר' עקיבה אבל משנה הראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי לו לירושה, פי' דוקא אם המעיד ראוי לירש אותו האדם שמעיד לו עליו אז הוא פסול, שהוא נוגע בעדותו, אבל אם אינו ראוי ליורשו כשר להעיד לו, וגיסו אינו ראוי ליורשו ולא הוי פסול, אמ' ליה אביי ממאי דכר' יוסי דמתני' דמכשר בגיסו, דילמ' כר' יוסי דבריתא דפסיל בגיסו, ולא מכשר אלא בבן גיסו. אמ' ליה זיל קנייה בעידי מסירה, פי' אמ' ליה רב יוסף למקבל מתנה זיל קנייה בעידי מסירה אם יש לך עדים אחרים שמסר לך שטר זה בפניהן הביאם ויעידו ותהיה שלך, דסבר לה כר' אלעזר דאמ' [גיטין פ"ו ע"א] אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים, שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. אמ' ליה והאמ' ר' אבה מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, פי' אם חתמו בו [עדים פסולים] פסול, שהוא מזוייף מתוכו, ובמאי קני ליה בהאי שטרא, חספא בעלמ' הוא, אמ' ליה לא שבקי לי דאיתבינה לך.
פירש הגאון הא דאמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' יוסי דסבר גיסו לבדו אבל בנו וחתנו לא, ומכשר בבעל בת אחות אשתו, ולא תיסתבר לך דבנו וחתנו דגיסו דלאו מאחות אשתו פליגי, דאילו בן גיסו שלא מאחות אשתו לא צריכא למימ', דהא בעל אמו ובעל אחותו דבניהן פסולין, הני מילי דאיתנון בן אמו ובן אחותו, אבל כי איתנון מאשה אחרת כשרין, דמקשינן בעל אמו הוא ובנו, בנו הינו אחיו, ואתא ר' ירמיה למימ' בנו מאשה אחרת, דקאמ' לא נצרכה אלא לאחי האח, ולא קם מימריה, דאמרי' רב חסדא אכשר באחי האח, אמרו ליה והאמ' ר' ירמיה לא נצרכה אלא לאחי האח, אמ' להו לא סבירא לי, אם כן הינו אחיו, תנא אחיו מן האב וקתני אחיו מן האם, וכיון דבני בעל אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו שהן פסולין בזמן שהן באים מאמו או מאחותו או מאחות אביו או מאחות אמו הן פסולין, אבל כשהן מאשה אחרת כשרין, אף כמותן אילו נאמר בגיסו הוא ובנו וחתנו אף בנו מאשה אחרת כשר, ועכשיו שהוא לבדו למדנו שבנו (של) [מ]אחות אשתו של זה כשר הוא וכן חתנו, אילו הן דברי הגאון.
ורבינו יצחק מפאס זצוק"ל כתב עליו, ואנן קשי לן האי מימרא, דאם כן האי דתנן ובעל אחות אמו הן ובניהן היכי משכחת לה, בעל אחות אמו לאו הינו גיסו הוא ובנו, אלא ש"מ האי דאמרי' וגיסו לבדו לאפוקי בן גיסו מאשה אחרת הוא, אבל בן גיסו מאחות אשתו פסול, והכי מפורש בירושלמי [ה"ו], גיסו אית תנא תני יש לו בנים וחתנים ואית תנא תני אין לו בנים וחתנים, מאן דמר יש לו בנים וחתנים מאחות אשתו ומאן דמר אין לו בנים וחתנים מאשה אחרת, ועוד הא דדייק ואמ' אף כמותן אילו נאמר בגיסו הוא ובנו וחתנו אף בנו מאשה אחרת כשר, מהיכא נפקא ליה האי דוקיא, והא מתני' דתנן ובעל אחות אמו דהוא בנו מאחות אשתו, וקתני סיפא וגיסו הוא ובנו וחתנו ולא קא מכשר בנו בין מאחות אשתו בין מאשה אחרת, אלא ודאי דברי שגגה הן ואין לסמוך עליהן, ומתני' דפסיל בתרויהו אוקימנא כר' יהודה, ור' יוסי דפליג עליה בבריתא ואמ' גיסו לבדו לאפוקי בנו מאשה אחרת הוא שיהא כשר, אבל בנו מאחות אשתו דברי הכל פסול, ואיפסיקא הילכ' כר' יוסי. וכך פירש גם רבי' שלמה בן היתום זצוק"ל, ואמ' שגם רבי' גרשום זצוק"ל פירש כן.
וקשיא לי להאי פירושא טובא, דכיון דמודה ר' יוסי בבנו וחתנו מאחות אשתו אמאי תני ר' חייה שמנה אבות שהן עשרים וארבעה ואוקימנא כר' יוסי, והא מודה ר' יוסי בבנו וחתנו מאחות אשתו, ואכתי איבעי ליה למיתני ט' אבות שהן כ"ז, אלא ודאי מדתני שמנה ותו לא, ש"מ דלית ליה לר' יוסי בן גיסו וחתנו כלל, ותו כיון דאמרת דבבנו וחתנו מאשה אחרת פליגי, דר' יוסי מכשר ור' יהודה פוסל, אם כן בעל אמו וכל הנך דמתני' אפי' בניהן מאשה אחרת פסולין, וקל וחומר הוא, השתא בן גיסו מאשה אחרת דהוא אחיו של בן אחות אשתו פסול, בן בעל אמו מאשה אחרת דהוא אחי האח לא כל שכן, ותיקשי (לר' ירמיה) [לרב חסדא] דאכשר באחי האח, אלא לאו ש"מ מאי דפסיל ר' יהודה במתני' לא פסיל אלא בן גיסו מאחות אשתו, ואף (ר' חסדא) [ר' ירמיה] דמפרש בבעל אמו בנו מאשה אחרת, מודה בבן גיסו דהוא דוקא מאחות אשתו, משום דהתם הוי אחי האח, אבל באחי בן אחות אשתו כול' האי לא פסל, הילכך כדברי הגאון נראה לי. ומאי דקשיא מבעל אחות אמו, יש לתרץ דסבירא ליה לר' יוסי, דוקא הוא, בעל אחות אמו, פסול להעיד לבן אחות אשתו, שמפני חיבת אשתו מחבב את בני אחותה והם קרובים בעיניו, אבל בן אחות אשתו כשר להעיד לו, שאינו נראה בעל אחות אמו קרוב בעיניו, וקסבר ר' יוסי חמיו הוא ובנו וחתנו, דוקא בנו, אבל בן בנו, דהינו בן אחי אשתו, כשר, כמו שמכשיר בבן אחות אשתו, ולית ליה לר' יוסי האי כללא דכל (מה) [מי] שפסול להעיד לחברו גם חברו פסול להעיד לו, והוא הדין דמכשר ר' יוסי בבן אחי חמיו ובן אחות חמיו וחמותו, דהשתא בבן אחות אשתו מכשר כל שכן בהנך, ולית ליה האי כללא דדקו רב נחמן ורב אשי מיניה, דאע"ג דאותם השנויין במשנתינו פסולין להן, הן כשרים להן. תדע דהכי הוא דר' יוסי לית ליה האי כללא כלל, דהא תני סיפא א"ר יוסי זו משנת ר' עקיב' אבל משנה הראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי לו לירושה, נמצא שאחי אמו כשר להעיד לו שאינו ראוי ליורשו, אבל הוא פסול להעיד לאחי אמו מפני שראוי ליורשו, כדתנן [ב"ב ק"ח ע"א] ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. וכך פירש גם המורה במתני' וכל הראוי לו לירושה, קרובי האב, אבל קרובי האם, כגון אחי אמו כשר לו שהרי אינו ראוי ליורשו, דתנן אחי האם מנחילין ולא נוחלין, אבל הוא פסול לאחי אמו שהרי מעיד זה ראוי ליורשו. ומאי דמסתייע רבי' יצחק מן הירושלמי, נראה לי דהיא הויא תיובתיה, דאי אמילתיה דר' יוסי קאי אמאי לא אדכר שמיה, הכי הוה ליה למימ' אית תנא תני (דאי) [דאית ליה] לר' יוסי בנים וחתנים, ואי' תנא תני דלית ליה, מדלא קאמ' הכי ואמ' סתמא, ש"מ דאמתני' קאי דתני שיש לגיסו בנים וחתנים, ואמ' כי יש תנא ששונה כי אין לו, ולא פליגי, דמתני' מיירי מאחות אשתו, וההוא תנא מיירי מאשה אחרת. הא לך שהירושלמי פירש מתני' מאחות אשתו, אם כן ר' יוסי דפליג עלה ואמ' גיסו לבדו, מכשר בבן אחות אשתו.
והמורה פירש גיסו לבדו אבל בנו וחתנו כשרים לגיסו, ובעל אחות אמו דקתני במתני' דהוא קרוב וכן גם הוא קרוב לו דהוה ליה בן גיסו לא פליג עלה ר' יוסי ומודה הוא דבן גיסו פסול לו משום דאיהו לדידיה בעל אחות אמו, אבל משום קורבא דבן גיסו לא מיפסיל, ונפקא מינה דחתן גיסו כשר להעיד לו והוא כשר לחתן גיסו, ומשום דסבר המורה האי כללא דכל מי שהוא פסול לחברו גם חברו פסול לו פירש כן. ואינו נר' לי, דהא גיסו לבדו קאמ' והיכי מצינן למימר דמודה ר' יוסי בבן גיסו, אלא אע"פ שבעל אחות אמו פסול לבן גיסו, בן גיסו כשר לבעל אחות אמו, ולית ליה לר' יוסי האי כללא כדמוכח מסיפא דמתני'.
ורבי' חננאל זצוק"ל אמ' ואסיק' הלכה כר' יוסי דבריתא. וקשי לן בעל אחות אמו הינו בן גיסו ואפי' לר' חייה דתני ח' אבות בעל אחות אמו אחד מהן הוא והאיך תני גיסו לבדו, ויש מי שאומ' כי גיסו לבדו פירושו שני גיסין פסולין לעלמ' ובניהן וחתניהן כשרין לעלמא אבל להדדי הן ובניהן וחתניהן פסולין לעדות, וצריך עיון. ומפני שסבר רבי' חננאל שכל מי שפסול לחברו גם חברו פסול לו נדחק לכך, מכל מקום סברתם הולכת דבנו מאחות אשתו הוא, כסברת הגאון, והיא הסברא הנכוחה, ותירוץ קושיא זו נראה בעיני כאשר תירצתי (אותו) [אותה] דלית ליה לר' יוסי האי כללא, ותו לא קשיא ולא מידי.
אבל מיהו נראה לי אע"ג דשמואל פסק הלכה כר' יוסי, אין הלכה כר' יוסי אלא כת"ק, דהא רב נחמן ורב אשי לית להו דשמואל, דהא אמ' רב נחמן בן אחי חמותי לא יעיד לי, וכן בן אחות חמותי, וכן אמ' רב אשי בבן אחי חמי ובן אחות חמי, ור' יוסי מכשר בהו כדפרישית. ולא תימ' דרב נחמן ורב אשי לא אתו אלא לפרושי מילתיה דת"ק כדאמרי ותנא תונא ולא אתו למיפסק הלכה, דמדקאמרי לא יעיד לי ש"מ דהכי סבירא להו ואיסתייעו ממתני' למימרא דהכי הילכת' וזהו כלל בעדות כל שחברו פסול לו גם הוא פסול לחברו, ולית להו דשמואל דפסק הלכה כר' יוסי, והילכת' כרב אשי דהוא בתרא.
ר' יהודה אומ' אפי' מתה בתו כול'. א"ר ברונא אמ' רב הלכה כר' יהודה, ורבא אמ' רב נחמן אין הלכה כר' יהודה, וכן אמ' רבה בב"ח א"ר יוחנן אין הלכה כר' יהודה. וקימ' לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכל שכן דקאי רב נחמן כותיה.
<h2>דף כט.</h2>
האוהב זה שושבינו. וכמה, א"ר אבינא א"ר ירמיה בר אבה אמ' רב כל שבעת ימי המשתה. ת"ר והוא לא אויב לו יעידנו, ולא מבקש רעתו ידיננו, פי' האי קרא יתירא הוא דכת' ברוצח [דברים ד'] והוא לא שונא לו, אלא אעד ואשופט קאי שלא יעידנו השונא וגם לא ידיננו. ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה, אחד לדיין, פי' דאע"ג דמכשרי רבנן לשונא להעיד, לדין מודו, דלא מצי חזי ליה זכותא, ואחד לכדתניא איסי בן יהודה אומ' ולא מבקש רעתו, מיכן לשני תלמ' חכמי' ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין. ואין הלכה כר' יהודה, דיחיד ורבים הלכה כרבים דאמרי לא נחשדו יש' על כך.
כיצד בודקין את העדים, היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן, ומוציאין אותן לחוץ, ומשיירין את הגדול שבהן, ואומ' לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה, אם אמ' הוא אמ' לי שאני חייב לו, לא אמ' כלום, איש פל' אמ' לי שהוא חייב לו, לא אמ' כלום, עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז. היו מכניסין את השני ובודקין אותו, נמצאו דבריהם מכוונים נושאין ונותנין בדבר, שנים אומ' זכאי ואחד אומ' חייב זכאי, [שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי חייב, אחד אומר חייב ואחד אומר זכאי], אפילו שנים מזכין או מחייבין ואחד אומ' איני יודע יוסיפו הדיינין. גמרו את הדבר היו מכניסין אותן, הגדול שבדיינין אומ' איש פל' אתה זכאי איש פל' אתה חייב, מנין כשיצא לא יאמר אני הוא מזכה וחבריי מחייבין ומה אעשה ורבו עלי, על זה נאמר [משלי י"א] הולך רכיל מגלה סוד.
מתני'. כיצד בודקין את העדים כול'. פי' היו מכניסין כל העדי' כדי לאיים עליהם שלא יעידו שקר, ואחרי כן היו מוציאין אותן לחוץ ומשיירין הגדול שבהן, כדי לחוקרם זה שלא בפני זה אם יהיו דבריהן מכוונין, אם אמ' העד שהוא, הלוה, אמ' לי שאני חייב לפל' כך וכך לא אמ' כלום, שכל הודאה שמודה הלוה שלא בפני המלוה אינה הודאה, שלא נתכוון אלא שלא להשביע את עצמו, ואע"פ שאמ' אתם עדיי, שלא אמ' להם אלא כדי שיהבירו הדבר לרבים ושלא להשביע את עצמו, שאינו מועיל אתם עידיי [אלא] כשמודה לו בפני המלוה, וכן אם אמ' איש פל' אמ' לי שהוא חייב (לי) [לו] אינו כלום, אע"פ שאותו פל' ראה ההלואה בעיניו, ואע"פ שהם שנים, משום דהוה ליה עד מפי עד, עד שיאמר בפנינו הודה לו.
ואמרי' למה לי למימ' עד שיאמרו בפנינו הודה לו שהוא חייב לו, מסייע ליה לרב יהודה אמ' רב דאמ' רב יהודה אמ' רב צריך שיאמר אתם עידיי. פי' למה לי למימר עד שיאמרו בפנינו הודה לו, הוה ליה למיתני עד שיאמרו שמענו שהודה לו הלוה למלוה, ואתא למעוטי הוא אמ' לי דהוי שלא להשביע את עצמו, וכן איש פל' אמ' לי דהוה ליה עד מפי עד, ומה צורך לומ' בפנינו הודה לו, אלא משום הכי אמ' בפנינו דמשמ' שקבעו אותן עדים על כך, והילכך לא סגי בשמענו שהודה לו בלחוד. איתמר נמי א"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן וצריך שיאמר אתם עדיי. תניא נמי הכי, מנה לי בידך אמ' לו הין, למחר אמ' לו תנהו לי, ואמר לו משטה אני בך, פטור, ולא עוד אלא אפי' הכמין לו עדים אחרי הגדר ואמ' לו מנה לי בידך, אמ' לו הין, רצונך שיעידו לי פל' ופל', אמר לו לאו, מתיירא אני שמא תכפיני בדין, למחר אמ' לו תנהו לי, ואמר לו משטה אני בך, פטור. פי' לא מיבעיא היכא דאיכ' הודאה בלחוד, דיכיל למימ' משטה אני בך, אלא אע"ג דאמ' מתירא אני שמא תכפני בדין למחר, דאיכא גלויי דעתא שלא השטה בו אלא חייב הוא לו ואישתמוטי הוא דקא מישתמיט מיניה, אפי' הכי יכול הוא לומ' משטה אני בך.
ואם לא טען אין טוענין לו, פי' כשתבעו ואמ' לו תן לי מנה שהודיתה לי בפני עדים לא טען הוא כי משטה אני בך, אלא היה כופר ואומר לא הודיתי לך כלום, והלך והביא עדים שהודה לו בפניהן, אילו היה חוזר זה ואומ' השטיתי בך פטור כדבענן למימ' לקמ', דלא הוחזק כפרן במה שכפר ואמ' לא הודיתי לך, אלא עדין הוא יכול לומ' משטה אני בך, ועכשיו אם אינו טוען כך אלא שותק לאחר שהביא לו עידי ההודאה, לא טענינן ליה למימ' דילמא משטה הוה ביה והאי דשתיק ליה משום דלא ידע דינא וסבר כל מאי דאמינא לבתר דאייתי עלי סהדי תו לא מהימנינא, והילכך ניטעון ליה אנן, אלא אמרי' ודאי מדשתיק ש"מ בכל לב הודה לו, ובעבור זה הוא שותק שהוא מכיר את חובתו. ונראה לי דכי היכי דבטענת משטה אני בך לא טענינן ליה, הם הכי נמי כשהודה שלא בפני המלוה ואומ' שלא להשביע את עצמי נתכוונתי, אי לא טעין לא טענינן ליה, דהא תרי בענן, הודאה בפני המלוה, ושיאמר אתם עידיי, אבל אם הודה בפני המלוה ולא אמ' אתם עידיי, או שאמ' אתם עדיי ולא הודה בפני המלוה, אינו כלום, הילכך כל דינא דשייך בהודאתו בפני המלוה ולא אמ' אתם עדיי, שייך נמי כשאמ' אתם עדיי ולא הודה בפני המלוה, שאם תבעו המלוה תן לי מנה שהודיתה בפני עדים שאתה חייב לי, ואם לא טען כי שלא להשביע את עצמי נתכוונתי אלא טוען לא הודיתי כלום בפניהם, והלך והביא לו עדים שהודה לו בפניהן, וזה שותק ואינו טוען כי שלא להשביע את עצמי נתכוונתי, לא טענינן ליה, אלא מחייבינן ליה לשלומי.
<h2>דף כט:</h2>
אמ' אביי לא שנו אלא דאמ' ליה משטה אני בך, אבל אמ' ליה לא היו דברים מעולם, שלא הודיתי לך כלום, הוחזק כפרן, שהרי יש לו עדים שהודה, ושוב אינו יכול לחזור ולומ' משטה אני בך, רב פפא בריה דרב אחא בר אדא אמ', הכי אמרי' משמיה דרבא, כל מילי דכדי לא דכירי אינשי, פי' כיון שבאותה הודאה לא נתחייב, שלא אמ' לו אתם עידיי, מילי דכדי היא, ושכחה, ולא הוחזק כפרן בכפירתה.
ההוא דאכמין סהדי לחבריה בכילתא, אמ' ליה מנה לי בידך, אמ' לו הין, אמ' ליה עירי ושכבי ליהוו עלך שהדי, אמ' ליה לאו, אמ' רב כהנא הא אמ' ליה לאו. ההוא דאכמין ליה לחבריה סהדי בקיברא, אמ' ליה מנה לי בידך, אמ' ליה הין, חיי ומיתי ליהוו עלך סהדי, אמ' ליה לאו, אמ' ריש לקיש הא אמ' ליה לאו. אמ' רב פפא ואיתימ' רבינא ש"מ הא דאמ' רב יהודה אמ' רב וצריך שיאמ' אתם עידיי, לא שנא כי אמ' (מ)לוה ולא שנא כי אמ' [מ]לוה ושתיק ליה, טעמ' דאמ' ליה לאו הא שתיק הכי נמי, פי' ואע"פ שלא ראה עדים בעיניו, שיכול לומ' בעבור זה שתקתי שלא ראיתי עדים, אפי' הכי מיחייב, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה כיון דאמ' עירי ושכבי, או חיי ומיתי, והוא הדין נמי אם אמ' כל השומעים קולך יעידו לך ושתק הודאה היא, ואע"פ שלא ראה עדים בעיניו, וההוא שהכמין אחרי הגדר טעמ' דאמ' מתירא אני שמא תכפני בדין, הא אם שתק לו הויא הודאה ואע"פ שלא ראה עדים בעיניו.
ההוא דהוו קרו ליה קב רשו, אמ' מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא, אתו תבעוה בדינא קמיה דרב נחמן, אמ' אדם עשוי שלא להשביע את (בניו) [עצמו]. אי קשיא והרי הוא היה משביע את עצמו יותר, שהם היו קורין לו קב רשו שהוא חייב הרבה, והוא אמ' איני חייב אלא לפל' ופל', אפי' הכי יש לומ' הכל עשה בערמה שיקראו לו כך והוא יענה להם כך כדי שייראה כי הוא חייב ממון לאחרים ואינו עשיר. ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי, אמ' פלניא ופלניא מסקו בי זוזי, אתו תבעונהו ליורשים, אתו לקמיה דר' ישמעאל ביר' יוסי, אמ' להו כי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, בחייו, אבל לאחר מותו לא, זילו פרעו, אזלו פרעו פלגא, אתו לקמיה דר' חייה אמ' להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו, כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו, אמרו ליה ניזיל וניהדר בן, אמ' להו כבר הורה זקן.
הודה בפני שנים קנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין, פי' אם קנו מידו כותבין דסתם קיניין לכתיבה עומד, ואם לא קנו מידו אין כותבין ואע"פ שאמ' להם אתם עידיי, דמצי למימ' מלוה בפה קבילי עלי מלוה בשטר לא קבילי עלי. ואם קנו בתשרי ואיחרו לכתוב עד מרחשון כותבין מתשרי וגובה מן הלקוחות מתשרי, שעדים העתידים לחתום בשטר מפקי ליה לקלא, ואם אמ' פרעתי אינו נאמן, ואע"ג דאכתי לא איכתיב שטרא, דמידע ידע דלכתיבה קאי ואמאי פרע ולא (קרע שטרא) [כתב שובר] וכל שכן אם לא קנו ממנו ואמ' להן כתובו שכותבין משעה שהודה בפניהם ולא מזמן שכותבין, והכי אמרי' בגט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] גבי שטרי אקנייתא, אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו. והאי דנקט הודה הוא הדין הלוה, שאם לא אמ' להן הלווה כתובו אין כותבין, דמצי למימ' מלוה על פה קבילי עלי מלוה בשטר לא קבילי עלי, והאי דנקט הודאה מפני שיש לחלק בה בין שנים לשלשה, אבל בהלואה אין לחלק דאפי' הלוהו בפני בית דין אין כותבין בלא רשות הלוה, שאין זה מעשה בית דין. בפני שלשה ולא קנו מידו מאי, רב אמ' כותבין ורב אסי אמ' אין כותבין. הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. אמ' רב אדא בר אהבה האי אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן, כניפי ויתבי לא כתבינן, כניף איהו כתבינן. פי' אם היו מקובצים ועומדין ובא והודה לפניהן לא עשאן בית דין, אבל אם קיבצם הוא עשאן בית דין והילכך כותבין, רבא אמ' אפי' כניף אייתי איהו לא כתבינ' עד דאמ' להו הוו עלי דייני, מר בר רב אשי אמ' אפי' אמ' להו הוו עלי דייני לא כתבינן, עד דקבעו דוכתא ושלחי ומזמני ליה לבי דינא. ואי קשיא כיון דבית דין רשאין לכתוב ואינן צריכין להימלך בלוה, אם כן היכי אמרי' בשנים אוחזין [ב"מ י"ז ע"א] בשמעתא דמצא שטרי חוב, בין חייב אתה ליתן לו בין צא תן לו ואמ' פרעתי נאמן, בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, והא כיון דרשאין לכתוב, סתמיה לכתיבה קאי כמו הקניין, והיאך נאמן לומ' פרעתי, תשובה, מסתמא לאו לכתיבה קאי, שהרבה בני אדם אין שואלין לבית דין שיכתבו להן והלה פורעו לאלתר, ואין כותבין אלא אם שואל להם המלוה בפני הלוה אע"פ שאין הלוה רוצה שיכתבו לו הן כותבין לו, וכיון שיודע לוה שהוא שאל להם שיכתבו לו, אם טען היום ומחר ואמ' פרעתי אינו נאמן אע"פ שעדיין לא כתבו לו, דכמאן דנקיט שטרא בידיה דמי, ואם לא שאל להם המלוה מיד לכתוב לו, ובא אחר זמן לבית דין ואומ' להן כתבו לי, אין כותבין לו עד שישאלו את הלוה, אם אמ' פרעתי אין כותבין לו, שהוא נאמן לומ' פרעתי, ואם אמ' לא פרעתי כותבין לו אע"פ שהלוה אינו רוצה, ואין כותבין לו מזמן ראשון אלא מזמן שני משום פסידא דלקוחות, שכיון שלא ידעו בית דין עד עכשיו שהמלוה רוצה שטר לא אפקוה לקלא ולא נמנעו הלקוחות מלקנות קרקעותיו של לוה, אבל עכשיו במרחשון שהוא שואל כתיבה מפקי ליה לקלא ויזהרו שלא לקנות, ואם קנו אינהו דאפסוד אנפשיהו, וגרע מעשה בית דין מקניין, דקניין סתמיה לכתיבה קאי ומשום הכי לא מהימן לומ' פרעתי, ומעשה בית דין סתמיה [לאו] לכתיבה קאי עד שישאל להן המלוה בפירוש.
הודה במטלטלי הא אמרי' קנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין, מקרקעי ולא קנו מידו מאי, אמימר אמ' אין כותבין, מר זוטרא אמ' כותבין, והילכת' כותבין, פי' אם היה ראובן מוחזק בקרקע והודה לו לשמע' כי הוא של אבותיו כותבין לו לשמע', ואע"ג דלא אמ' להו כתובו, דכיון דאודי ליה דידיה הוא ולא מיחסר גוביאנא, דבשלמ' במטלטלין דלהוצאה ניתנו מצי למימ' מלוה על פה קבילי עלי ולא מלוה בשטר, כדי שיוכל למכור קרקעותיו ולא ישתעבדו לה, אבל בקרקעות אין לומ' כן. אמ' ליה רב דימי לרבינא מטלטלי ואיתנהו בעיניהו מאי, אמ' ליה כמקרקעי דמו, פי' דכיון דצבורין ומונחין, כל היכא דאיתנהו ברשותא דמריהו איתנהו ולא מיחסרי גוביאנא. רב אשי אמ' כיון דמיחסרי גוביאנא לא. והילכת' כרב אשי. ההיא אודיתא דלא הוה כת' בה אמ' לנא כתובו וחתומו והבו ליה, אביי ורבא דאמרי תרויהו הינו דריש לקיש, דאמ' ריש לקיש חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, פי' המוכר, וליכא למיחש דילמ' קטן הוה, דמסתמא אם לא הובררו בו העדים שהיה גדול לא היו חותמין על מכירתו, והם הכי נמי הכא לא היו חותמין בלי רצונו, מתקיף לה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי ידעי, שאלונהו לספרי דאביי וידעי, לספרי דרבא וידעי.
<h2>דף ל.</h2>
ההיא אודיתא דהוה כת' בה דוכרן פתגמי וכל לישנא דבי דינא ולא הוה כת' בה במותב תלתא, פי' ולא היו חתומין בה אלא שנים ולא כתבו בה במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי כדאמרי' בכתובות [כ"ב ע"א] בשלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן, וכגון שהמלוה מודה דשלא ברשות הלוה נכתבה, אלא היה טוען כי בית דין היו ובית דין לא צריכי לאימלוכי ביה, דאי לאו הכי מה צורך לבית דין, הא אמרן דאפי' בתרי נמי ולא כת' בה אמ' לנא כתובו וחתומו והבו ליה דהיא כשרה משום דריש לקיש, אלא ודאי לא מיתוקמא הא אלא כגון שהמלוה מודה שלא נמלכו בו, סבר רבינא למימ' הינו דריש לקיש, אמ' ליה רב נתן בר אמי הכי אמרי' משמיה דרבא כל כי האי גונא חיישינ' לבית דין טועין. אמ' רב נחמן בר יצחק ואי כת' בה בי דינא לא צריך, ודילמ' בית דין חצוף הוא, דאמ' שמואל שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו בית דין חצוף, דכת' ביה בי דינא דרבנא אשי, פי' בית דין חשוב כמו רב אשי שהיה אז בדורם, ודילמ' רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו, דכת' אמ' לנא רבנא אשי ואמרנא ליה לרבנא אשי, פי' שזה הלשון מוכיח שהיו שלשה. ומיכן מוכיח שאין הלכה כשמואל.
ת"ר אמ' להן אחד ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמ' של פל' הם, של מעשר שני הם, בבית לא אמ' כלום, בשדה דבריו קיימין, כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין, וכל שאין בידו ליטלן לא אמ' כלום. הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמ' של פל' הם, של מעשר שני הם, אם כמוסר להם, כאדם המצוה על נכסיו, דבריו קיימין, אם כמערים, שהוא אומ' להם שלא יגעו בהם, לא אמ' כלום. הרי שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו, ולא ידע אנה הניחם, ובא בעל החלום ואמ' לו כך הם ובמקום פל' הם, זה היה מעשה ואמרו חכמ' דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, והמעות הן בחזקת חולין ומותרין.
מתני'. היו מכניסין את השני ובודקין אותו כול'. מיכתב היכי כתבינן, ר' יוחנן אמ' זכאי, ריש לקיש אמ' פל' ופל' מזכין ופל' מחייב, ר' אלעזר אמ' מדבריהם נזדכה פל', ואסיקנ' דמשום לא תלך רכיל פליגי, דר' יוחנן אמ' זכיי סתם, שאם יכתבו פל' מחייב איכא משום לא תלך רכיל, וריש לקיש אמ' פל' ופל' מזכין ופל' מחייב משום דמיחזי כשיקרא, וללא תלך רכיל לא חייש, דלא דמי למתני' דאיהו מרכיל למתחייב, ונוקם ונוטר, אבל זה שמרכיל לזכאי אין בכך כלום, שכיון שזכה בדינו אינו חושש, ור' אלעזר אית ליה דמר ואית ליה דמר, הילכך כתבינן הכי, מדבריהם נזדכה פל', אבל לענין שלומי אם טעו בדין לא פליגי דמאן דאמ' חייב או זכאי לא משלם כלום, דאמ' להו אי לדידי צייתיתו אף אתון לא הויתו משלמי, ואותם השנים שטעו משלמי מנתא דידהו תרי תולתי דממונא ותולתא דממונא מפסיד בעל הדין. ירושלמי [ה"ט] צריך שהעדים לא יהו קרובים לדיינים, ולא הדיינים קרובים זה לזה.
מתני'. גמרו את הדבר היו מכניסין אותן הגדול שבדיינים כול'. היו מכניסין (אותו) [אותן], למאן, לבעלי דינין, ור' נחמיה היא, דתניא א"ר נחמיה כך היה מנהגם של אנשי ירושלם מכניסין בעלי דינין ושומעין את דבריהם, ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדבר, גמרו את הדבר מכניסין אותן, הגדול שבדיינים אומ' איש פל' אתה זכיי איש פל' אתה חייב. תניא לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחת, ר' יהושע [בן קרחה] אומ' אפי' בזה אחר זה. פי' ת"ק סבר צריך שיעידו שניהן במנה אחד שמה שראה זה ראה זה, אבל אם העידו בזה אחר זה, שזה אומ' מנה הלוהו לפני באחד בניסן וזה אומ' מנה הלוהו בפני בעשרה בניסן אין מצטרפין לחייבו מנה אחד, אלא אמרי' כיון שמה שראה זה לא ראה זה נחלקה עדותם וזיל בהאי מנה ליכא סהדותא וזיל בהאי מנה ליכא שהדותא, ור' יהושע בן קרחה סבר מצטרפין ומחייבין אותו ליתן לו מנה אחד על פיהן. ואין עדותם מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחת, פי' סתמא היא ולאו ר' יהושע קאמ' לה, ר' נתן אומ' שומעין דבריו של זה היום ולכשיבוא חברו למחר שומעין דבריו. במאי קא מיפלגי ת"ק ור' יהושע, אי בעיתימ' סברא אי בעיתימ' קרא, אי בעית אימ' סברא, מר סבר מנה דמסהיד האי לא מסהיד האי והילכך נחלקה עדותן, ואידך אמנה בעלמ' קא מסהדי תרויהו, ובין למר ובין למר חייב לו מנה. ואי בעיתימ' קרא, דכת' [ויקרא ה'] והוא עד, ותניא ממשמע שנ' [דברים י"ט] עד, לא יקום עד, איני יודע שהוא אחד, ומה ת"ל אחד, זה בנה אב כל מקום שנ' עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכת' אחד, ושבועת העדות לא תימצא אלא בשני עדים, שאם היו מעידין היו מחייבין אותו ממון ובכפירתן מתחייבין קרבן, אבל עד אחד שאם יגיד אין מוציאין ממון על פיו, בכפירתו אינו מתחייב קרבן שבועת עדות, ואפקינהו רחמ' בלשון חד למימרא עד דהוו תרויהו כחד, ואידך, והוא עד או ראה או ידע מכל מקום. במאי קמיפלגי ת"ק ור' נתן, אי בעיתימ' סברא אי בעיתימ' קרא, איבעיתימ' סברא, מר סבר עד אחד כי אתי לשבועה אתי, והילכך אין זה מצטרף עם זה, ואידך, אטו כי אתו תרויהו בהדדי בחד פומא קא מסהדי, אלא מצרפינן להו, הכא נמי מצרפינן להו. ואיבעיתימ' קרא, דכול' עלמ' כרבנן דפליגי עליה דר' יהושע בן קרחה, דאמרי בענן שיראו שניהן כאחת, והכא באקושי הגדה לראייה קמיפלגי, מר סבר מקשינן ומר סבר לא מקשינן.
<h2>דף ל:</h2>
ר' שמע' בן יקים הוה מישתקיד עליה דר' יוסי ביר' חנינה למיסמכיה, יומא חד הוו יתבי קמיה דר' יוחנן אמ' להו מי איכא מידי דידע הלכה כר' יהושע בן קרחה אי לא, כר' נתן גרסי', אמ' ליה ר' שמעון בן יקים דין ידע, ולימא, ליסמכיה מר ברישא, סמכיה, בתר דסמכיה אמ' ליה בני כיצד שמעתה, אמ' ליה כך שמעתי שמודה ר' יהושע בן קרחה לר' נתן, אמ' ליה לזו הוצרכנו, השתא ומה עיקר ראיה דבהדי הדדי א"ר יהוש' בן קרחה דלא בענן, הגדה מיבעיא, הואיל ועליתה אל תרד, א"ר [זירא] ש"מ גברא דאיסתמיך איסתמיך. אמ' רב חייה בר אבין אמ' רב הלכה כר' יהושע בן קרחה בין בקרקעות בין במטלטלין, פי' בין בקרקעות שאחד אומ' בפני הודה לו ראובן לשמע' שקרקע זו שלו באחד בניסן ואחד אומ' בפני הודה בעשרה בניסן, שעל קרקע אחד מעידין שניהן, ובין במטלטלין דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי, אפילו הכי הלכה כמותו, דבין למר בין למר חייב לו מנה, ועולא אמ' הלכה כר' יהושע בן קרחה בקרקעות אבל לא במטלטלין, משום דמנה דמסהיד האי לא קא מסהיד האי, אמ' רב יוסף אנא אמינא לה משמיה דעולא הלכה כר' יהושע בן קרחה בין בקרקעות בין במטלטלין.
אמ' רבא הודאה אחר הודאה, הודאה אחר הלואה מצטרפין, הלואה אחר הלואה, הלואה אחר הודאה אין מצטרפין, פי' הודאה אחר הודאה והודאה אחר הלואה איפשר דמסהדי בחד מנה, אבל הלואה אחר הודאה או הלואה אחר הלואה דבמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי לא מיצטרפי, נהרדעאי אמרי בין הודאה אחר הודאה, ובין הלואה אחר הלואה מיצטרפי, פי' ואע"ג דמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי, מכל מקום בין למר בין למר שניהן מודים שחייב לו מנה, כמאן, כר' יהושע בן קרחה, וכך הלכה. ויד התובע על העליונה, אם רוצה שיתן לו הנתבע מנה אחד ואינו משביעו כלום נותן לו, ואם אינו רוצה המנה אלא רוצה להשביעו על כל מנה ומנה משביעו או יתן לו שניהן, ואם נשבע על שניהן נעשה חשוד על השבועה, שהרי שני עדים מעידין בו שנשבע על שקר, ואע"פ שמה שמעיד זה אינו מעיד זה, כדאמרן לעיל בפירקין [כ"ז ע"א] חד אמ' קמאי דידי גנב קתא דבודטיא וחד אמ' קמאי דידי גנב קבא דחושלא ונפסל על פיהן, אע"פ שמה שהעיד זה לא העיד זה, בין למר בין למר גנבא הוא, הכא נמי בין למר בין למר לשקר נשבע.
<h2>דף לא.</h2>
אמ' רב יהודה עדות מכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות. אמ' רבא מיסתברא מילתיה דרב יהודה באחד אומ' מארנקי שחורה ואחד אומ' מארנקי לבנה, דלאו בגוף העדות מיתכחשי, אבל אחד אומ' במנה שחור ואחד אומ' במנה לבן אין מצטרפין, כיון שהן מוכחשין בגוף העדות, נהרדעאי אמרי אפי' אחד אומ' מנה שחור ואחד אומ' מנה לבן מצטרפין, פי' דאמרי' לא כיון האחד יפה ואין זו הכחשה, כמאן, כר' יהושע בן קרחה, אימור דשמעת ליה לר' יהוש' היכא דלא מכחשי אהדדי, היכא דמכחשי אהדדי מי אמ', פי' היכא דלא מכחשי אהדדי כגון זה מעידו על מנה שבאחד בניסן וזה מעידו על מנה שבעשרה בניסן, שמה שראה זה לא ראה זה ואין מכחישין זה את זה, אבל היכא דשניהן מעידין על מנה אחד ומכחישין זה את זה מי אמ', אינהו דאמור כי האי תנא דתניא א"ר שמע' בן אלעזר לא נחלקו בית שמי ובית הלל על שתי כיתי עדים שאחת אומ' מאתים ואחת אומ' מנה שיש בכלל מאתים מנה, ועל מה נחלקו על כת אחת אחד אומ' מאתים ואחד אומ' מנה, שבית שמי אומ' נחלקה עדותן ובית הלל אומ' יש בכלל מאתים מנה, פי' אלמ' אע"פ שמכחישין זה את זה, שזה אומ' מנה וזה אומ' מאתים, אמרי' עדותן מצטרפת ויהיב ליה מנה, והוא הדין נמי במנה שחור ומנה לבן. ואיצטריכו נהרדעאי למימ' כר' יהושע בן קרחה וכר' שמע' בן אלעזר, דאי כר' יהושע בלחוד הוה אמינא דוקא היכא דליכא הכחשה דהינו בשני מנים, אבל במנה אחד דאיכא הכחשה לא, ואי כר' שמע' בלחוד הוה אמינא דוקא כשראו שניהן אותו המנה, והכחשתן אינה חשובה הכחשה, דאמרינן לא כיון האחד יפה, מכל מקום ההלואה ראו שניהן, אבל בשני מנים שמה שראה זה לא ראה זה אימ' לא, להכי איצטריכו תרויהו, והילכת' כנהרדעאי. אחד אומ' חבי' של יין ואחד אומ' חבית של שמן, הוה עובדא ואתו לקמיה דר' אמי חייביה ר' אמי לשלומי חביתא דחמרא מיגו חביתא דמישחא, כמאן כר' שמע' בן אלעזר, אימור דא"ר שמעון בן אלעזר היכא דיש בכלל מאתים מנה, כי האי גונא מי אמ', פי' דיש בכלל מאתים מנה ושניהן מעידין על המנה, אבל הכא דתרי מיני נינהו וכולי האי מכחשי אהדדי מי אמ', לא צריכא לדמי, פי' זה אומ' דמי חבית של שמן וזה אומ' דמי חבית של יין שיש בכלל דמי השמן דמי היין, אבל שמן ויין ממש הויא הכחשה, עיין כל זו השיטה בפסקיי בחזקת הבתים בהילכת כל חזקה שאין עמה טענה. אחד אומ' בדייטי העליונה ואחד אומ' בדייטי התחתונה, א"ר חנינה מעשה בא לפני ר' וצירף עדותן. עלה בליבי לומ' האי דאמ' רב יהודה עדות מכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות, דוקא בדיקות ולא חקירות, שאם הכחישו זה את זה בימים שהיא מן החקירות פסולה בדיני ממונות, ומאי דאמרן דהלואה אחר הלואה מצטרפין כגון שתבעו בשני מנים אחד שהלוה לו באחד בניסן ואחד בעשרה בניסן והביא שני עדים אחד על מנה זה ואחד על מנה זה, אבל אם לא תבעו אלא מנה אחד והביא עליו שני עדים אחד אומר באחד בניסן הלוהו ואחד אומ' בעשרה בניסן אינן מצט', כיון שמכחישין זה את זה בזמן, אבל אינו נראה בעיני, דאע"ג דחמירי חקירות מבדיקות בדיני נפשות, בדיני ממונות שוין הן, שאין בודקין העדים לא בבדיקות ולא בחקירות, והילכך כי היכי דאם הוכחשו במנה שחור ולבן אמרי' דלא הויא הכחשה אלא תולין הדבר כי לא כיון האחד יפה, גם כשמכחשין בימים, שהן חקירות, יש לומ' כי לא כיון האחד הזמן יפה. ומסתייעת זו הסברא ממאי דאמרי' לקמ' אחד אומ' בדייטי העליונה ואחד אומ' בדייטי התחתונה, דהיא חקירות, שהרי באיזה מקום הוי מן החקירות, וצירף ר' עדותן, ואין לפרש זה כגון שטענו בשני מנים, דהא גבי הכחשה מייתינן לה, ש"מ דבחד מנה טוענו ויש שם הכחשה, ואפי' הכי לא חשבינן ליה הכחשה, דאמרי' לא כיון המקום יפה, והם הכי נמי יש לומ' בזמן, הילכך כל הלואה אחר הלואה מצטרפין, בין אם תבעו בשני (ה)מנים שאין שם הכחשה בין אם תבעו במנה אחד דיש שם הכחשה. ומנין כשיצא כול'. ההוא תלמידא דנפקא ליה מילתא דאיתמר בבי מדרשא בתר עשרין ותרתי שנין, אפקיה ר' אמי מבי מידרשא, אמ' דין גלי רזיא.
כל זמן שהוא מביא ראיה סותר את הדין, אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מיכן ועד שלשים יום, הביא בתוך שלשים יום סותר, לאחר שלשים אינו סותר, אמ' רשב"ג מה יעשה לא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים, אמרו לו הבא עדים אמ' אין לי עדים, הבא ראיה אמ' אין לי ראיה, לאחר זמן מצא עדים מצא ראיה הרי זו אינה כלום. אמ' רשב"ג מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים, לא היה יודע שיש לו ראיה [ומצא ראיה]. אמרו לו הבא עדים אמ' אין לי עדים, הבא ראיה אמ' אין לי ראיה, ראה שהוא מתחייב ואמ' קירבו איש פל' ופל' והעידוני, או שהוציא ראיה מתוך פונדתו, הרי זו אינה כלום.
מתני'. כל זמן שמביא ראיה כול'. פי' ראובן שתבע את שמע' וכפר לו וחייבוהו בית דין שבועה וייפטר וגמרו דינו בכך, ואפי' נשבע שמע' ונפטר, כל זמן שראובן חוזר ומביא ראיה, או שטר או עדים, שהלוהו, סותר את הדין ומחייבין שמע' לשלם. אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מיכן ועד ל' יום, פי' דוקא הכא יהבינן ליה זמן כשתבעו תחילה בלא ראיה וחייבוהו בית דין שיישבע וייפטר, וזה טען שיש לי ראיה ואיני רוצה לקבל שבועתו, אז נותנין לו בית דין זמן ל' יום, אבל אם מתחילה טען כי יש לי ראיה אבל אינה מצויה עכשיו בידי, מה צורך ליתן לו זמן, לכשיביא הראיה ישיב לו הנתבע טענה, וכל זמן שלא יביא לו לא ישיב לו טענה, ואם ירצה יאחר עד שנה מה לנו לקבוע לו זמן, ואם חזר ואמ' אין לי ראיה ישיב לו טענה בלי ראיה, ונשבע ונפטר, ואינו נאמן להביא עוד ראיה, כיון שאמ' אין לי ראיה. הביא בתוך ל' [יום] סותר, לאחר ל' יום אינו סותר, שכיון שעבר זמן בית דין יש לומ' שמא זייף, ורשב"ג סבר מה יעשה לא מצא בתוך ל' ומצא לאחר ל', ומשום הכי יש לומ' שזייף.
אמ' רבה בר רב הונא הלכה כרשב"ג, ואמ' רבה בר רב הונא אין הלכה כדברי חכמ', פשיטא, כיון דאמ' הלכה כרשב"ג ממילא אין הלכה כדברי חכמ', מהו דתימ' הני מילי לכתחילה אבל דיעבד שפיר דמי, קמ"ל דאפי' דיעבד מהדרינן ליה. אמרו לו הבא עדים כול'. אמ' רבה בר רב הונא הלכה כדברי חכמ', פי' דוקא בקמיתא שאמ' יש לי ראיה אלא שאיחר להביאה אחר זמן בית דין פסק רבה הלכה כרשב"ג, אבל הכא דאמ' אין לי עדים ואין לי ראיה אם יחזור ויביא אמרי' מזוייפין הם ואין מקבלין עדותן, ורשב"ג סבר אפי' הכי מקבלין אותן שיש לומ' לא ידע בהם מתחילה ועכשיו נודע לו. אבל אם אמ' אין לי עדים ואין לי ראיה וכשראה שמתחייב אמ' קרבו איש פל' [ופל'] והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו, כיון שהיה יודע ומכיר בהם למה לא הוציאם מתחילה, אלא ודאי מזוייפין הם, ומודה רשב"ג בזה, שאין לומ' כאן מה יעשה לא היה יודע שיש לו, שהרי אנו רואין שיודע בהן שמזומנין הם לו ולמה אמ' שאין לו, אלא ודאי מזוייפין הן. ההוא ינוקא דתבעוה בדינא קמי רב נחמן, יש ספרים שכת' בהן דאתא לדינא, והיא גירסא יפה, שאם היו אחרים תובעין אותו כבר כך הלכה [ערכין כ"ב ע"א] אין נזקקין לניכסי קטן עד שיגדיל, אלא ינוקא אתא לבי דינא למיתבע דיניה מחבריה, אמ' ליה אית לך סהדי אמ' ליה לא, אית לך ראיה אמר ליה לא, חייביה רב נחמן, פי' הטיל שבועה על הנתבע ולהיפטר, הוה בכי ואזיל, שמעוה הנך אינשי, אמרו ליה אנן ידעינן במילי דאבוה, אמ' רב נחמן בהא אפי' רבנן מודו, דינוקא במילי דאבוה לא ידע.
ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה, פי' המלוה והלוה הפקידוהו בידה להיות שליש בדבר, כגון שפרע מקצתו והיה ירא להניחו ביד המלוה, וניאותו ביניהן להפקידו ביד אותה האשה, אמרה ידענא ביה דפריעא הוא, הימנה רב נחמן, אמ' ליה רבא כמאן כר' דאמ' אותיות נקנות במסירה, פי' ומיגו דאיבעיא מציא למימר למלוה אתה הקניתה לי זה השטר או במכירה או במתנה ושלי הוא, ומהימנא, דאותיות נקנות במסירה ולא בעו כתיב', והרי המסירה יש לה שהוא תחת ידה, ונאמנת לומ' אתה מכרתו לי והקניתה אותו לי, גם עתה כשאומרת שלך הוא ופרוע הוא מהימנא, לא, שאני הכא דאי בעיא קליתיה, פי' לעולם אימ' לך אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה, ולא מהימנא לומ' אתה הקניתו לי עד שתראה שטר עליו, אלא משום הכי מהימנא דאיבעיא קליתיה כיון שהוא ברשותה, גם שאומרת פרוע הוא נאמנת.
<h2>דף לא:</h2>
איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן, אמ' ליה רבא והא איבעיא קליתיה, כיון דאיתחזק בבי דינא אי בעאי קליתיה לא אמרינן. פי' כיון שיצא השטר לפני בית דין והוחזק בכשרות, משום מיגו לא מהימנין לה לאורועיה. איתיביה רבא לרב נחמן סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו, אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש, או שיצא אחר חיתום שטרות כשר, אלמ' שליש נאמן, תיובתא. פי' שובר שיוצא מתחת ידי הלוה כדין כל שובר דעלמ', אם הוא חתום יתקיים בחותמיו והוא כשר ומבטל השטר של מלוה, ואם אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש, כגון ששטר החוב יוצא מתחת ידי שליש שמינוהו לתופשו והוא המוכיח שהוא שליש בדבר, הילכך נאמן ואע"פ שאינו מוציא שום כתב, אלא אומ' בפיו פרוע הוא נאמן, דהא כתב בלא עדים ולאו מידי הוא, וטעמ' משום דשליש נאמן, והוא הדין אי אמ' בעל פה, ומשום הכי מקשינן מינה (לר' יוחנן) [לרב נחמן] דאמרה ההיא איתתא על פה ידענא ביה דפריעא הוא. וכך הלכה דשליש נאמן. או שיצא אחר חיתום שטרות, שבתוך שטר המלוה נכתב השובר תחת חתימת העדים, כשר, שהרי המלוה עצמו מוחזק בשטרו ואי לאו דפרעיה לא הוה שביק למיכתב תברא בגויה.
כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתום טענותיו ויאמר קרבו איש פל' ופל' והעידוני, הא גופא קשיא אמרת עד שיסתום טענותיו כמאן כרבנן, פי' סתימת הטענות הויא כשאמ' אין לי עדים ואין לי ראיה, ששוב אינו יכול להביא ראיה ולסתור והאי אתיא כרבנן, והדר אמרת קרבו איש פל' ופל' והעידוני אתאן לרשב"ג, דבהא אפי' רשב"ג מודה, וכי תימ' כולה רשב"ג היא, ופרושי קא מפרש מאי יסתתמו טענותיו קרבו איש פל' ופל' והעידוני, והאמ' רבה בב"ח א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, אלא כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתום טענותיו, כיצד, הבא עדים ואמ' אין לי עדים הבא ראיה ואמ' אין לי ראיה, אבל אם באו לו עדים ממדינת הים, או שהיתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים הרי זה מביא וסותר. פי' אע"פ שאמ' אין לי עדים ואין לי ראיה, דוקא להביא עדים מאותה [מדינה] או ראיה מתוך ביתו אינו יכול, אבל אם באו עדים ממדינת הים או שהיתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים ונמצאת שם ראיה, אע"פ שאמ' אין לי עדים ואין לי ראיה יכול להביאם שמפני שלא ידע בהם אמ' כך.
כי אתא רב דימי אמ' ר' יוחנן התוקף את חברו בדין, אחד אומ' נדון כאן ואחד אומ' נלך לבית הועד כופין אותו והולך למקום הועד, שיש שם קיבוץ תלמ' חכמ' והן בקיים בדינים, אמ' לפניו ר' אלעזר מי שנושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה, אלא כופין אותו ודן בעירו. איתמר נמי אמ' רב חסדא אמ' ר' יוחנן שנים שנתעצמו בדין אחד אומ' נדון כאן ואחד אומ' נלך לבית הועד כופין אותו ודן בעירו, ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין, פי' כופין אותו שידין כאן ואומרין לו אם [י]היה להם ספק בדין ישלחו וישאלו לבית הועד וישיבו להם ויעשו על פיהם, ואם אמ' כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו, פי' זה שכפינוהו לדון כאן אם ראה שנתחייב בדין ואמ' כתבו לי מאיזה טעם חייבתוני ואני אעלה לבית הועד ואשאל אם חייבתוני כדין הרי טוב, ואם לאו אביא לכם אגרת משם שתחזירו הדין, כותבין לו, ודוקא לזה שכפינוהו לדון כאן עושין כן, אבל מסתמא לזכאי כותבין שיהא לו לראיה אבל למתחייב מה צורך לכתוב לו. והיבמה הולכת אחר יבמה להתירה, אמ' ר' אמי ואפי' מטבריה לצפרי, פי' שהוא מעט ואינו צריך היבם הוצאת הדרך, וגם אין טרחו מרובה, וכל שכן אם רב הדרך ביניהן שאין כופין היבם לילך אחריה, אבל אם היה מכפר לכפר וביניהן מיל או שנים כגון זה כופין על מידת סדום ואין מבזין היבמה לצאת לדרך. אמ' ר' אבהו מאי קראה, [דברים כ"ד] וקראו לו זקני עירו, ולא זקני עירה. אמ' אמימר הילכת' כופין אותו והולך לבית הועד. אמ' ליה רב אשי לאמימר והאמ' ר' אלעזר אם כן יוציא מנה על מנה, הני מילי היכא דקאמ' לוה, אבל היכא דקאמ' מלוה, עבד לוה לאיש מלוה, פי' היכא דקאמ' לוה לא בעינא הכא אלא נלך לבית הועד כופין אותו ודן בעירו, שלא יוציא המלוה מנה על מנה, אבל אם הלוה רוצה לדון כאן והמלוה רוצה לבית הועד כופין הלוה שילך אחריו לבית הועד מפני שעבד לוה לאיש מלוה, ויד המלוה על העליונה.
שלחו ליה למר עוקבא שהיה אב בית דין בבבל, לדזיו ליה כבר בתיה שלם, עוקבן הבבלי קבל קדמנא ירמיה אחי העביר עלי את הדרך, פי' דרך המשפט ומחמיס אותי, אמרו לו השיאוהו ויראה פנינו בטבריה, הא גופה קשיא אמרתה אמרו לו, דמשמ' אמרו לו שיעשה לו דין, אלמ' דיינוה אתון, והדר אמרת השיאוהו ויראה פנינו בטבריה, אלמ' שדרוה להכא, ואסיק רב אשי דיני קנסות הוו ובבבל לא דייני דיני קנסות, והאי דשלחו ליה הכי לחלוק לו כבוד למר עוקבא.
<h2>דף לב.</h2>
אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנ' [ויקרא כ"ד] משפט אחד יהיה לכם. מה בין דיני ממונות לדיני נפשות, דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה, דיני ממונות פותחין בין בזכות בין בחובה, ודיני נפשות פותחין בזכות ואין פותחין בחובה. ב.גדיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. ג.גדיני ממונות [מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. ד.גדיני ממונות] הכל מלמדין זכות וחובה, ודיני נפשות הכל מלמדים זכות ואין הכל מלמדין חובה. ה.גדיני [ממונות המלמד חובה מלמד זכות] המלמד זכות מלמד חובה, ודיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. ו.גדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, ודיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום. ז.גדיני ממונות דנין בו ביום בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה, לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. ח.גדיני ממונות הטהרות והטמאות מתחילין מן הגדול, ודיני נפשות מתחילין מן הצד, הכל כשרין לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, אלא כהנים לוים ויש' המשיאין לכהונה.
אחד דיני ממונות כול'. ומקשה ודיני ממונות מי בענן דרישה וחקירה, ורמינהי שטר שכת' בו באחד בניסן בשמיטה, ובאו עדים ואמרו היאך הם מעידים על שטר זה והלא ביום פל' עמנו היו במקום פל', שטר כשר ועדיו כשרים, חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו, ואי ס"ד בענן דרישה וחקירה היכי אמרינן שמא איחרוהו וכתבוהו, ותנן נמי שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים, ואי ס"ד בענן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרין. פי' יש לומר שפייס הלוה את המלוה או המוכר ללוקח שיתן לו זמן למכור שדהו ולא יהא משועבד לחוב זה או לדמי מכר שדה זו, והרויח לו זמן ולא כתב זמן ההלואה או זמן המכר אלא אותו הזמן המאוחר, כדי שימכור ביני ביני ולא יטרוף, ובאותו היום של הלואה או של מכר נכתב במקום ההלואה והמכר אבל איחרו זמנו ולא שמו אל ליבם שאותו היום המאוחר שכותבין יהיו העדים במקום אחר ותמצא עדותן מוכחשת. ותירץ ר' חנינה דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה שנ' [ויקרא כ"ד] משפט אחד יהיה לכם, ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעו דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין.
<h2>דף לב:</h2>
ורבינא אמ' מתני' דהכא בדיני קנסות, דליכא למיחש לנעילת דלת, ואינך בהודאות והלואות. רב פפא אמ' אידי ואידי בהודאות והלואות, כאן בדין מרומה וכאן בדין שאינו מרומה, כר' שמע' בן לקיש, דריש לקיש רמי כת' [ויקרא י"ט] בצדק תשפוט עמיתך, וכת' [דברים ט"ז] צדק צדק תרדוף, הכיצד, כאן בדין מרומה, וכאן בדין שאינו מרומה. פי' צדק צדק משמע שתחקור בדבר יפה, ובצדק תשפוט לא משמע אלא שלא תטה דינו ואינו מזהיר לדרוש ולחקור, כאן בדין מרומה, אם בית דין מכירין את התובע שהוא רמאי, או מבינין את טענותיו שהם במרמה, יחקרו את עדיו אולי יבטלו עדותן, אבל בדין שאינו מרומה אינן צריכין לחקור. רב אשי אמ' מתנייתא כדשנין, וקרא דכת' צדק צדק לא בעבור חקירה ודרישה, אלא שיצדק הדיין את הפשרה שעושה כמו הדין, שלא יהא נוטה בפשרה לעזור האחד יותר מחברו, אלא בצדק יעשה אותה לפי ראות עיניו, כדתניא צדק צדק תרדוף, אחד לדין ואחד לפשרה, כיצד שתי ספינות שהיו עוברות בנהר ופגעו זה את זה, אם עוברות בבת אחת שתיהן נטבעות, זו אחר זו שתיהן עוברות, וכן שני גמלים שהיו עולות במעלות בית מרון ופגעו זה בזה, אם עולות שתיהן בבת אחת שתיהן נופלות, בזה אחר זה שתיהן עולות, הא כיצד, טעונה ושאינה טעונה, תדחה שאינה טעונה מן הטעונה, קרובה ושאינה קרובה, תדחה קרובה מפני שאינה קרובה, שתיהן קרובות או רחוקות, ושתיהן טעונות, הטל פשרה ביניהן ומעלות זו לזו שכר. ת"ר צדק צדק תרדוף, הלך אחר בית דין יפה, אחר ר' אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר חכמים ללשכת הגזית.
ודיני נפשות פותחין בזכות. היכי אמרי', אביי ורבא דאמרי תרויהו אי לא קטלת לא תדחל. תניא כותיה דאביי ורבא, אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים [במדבר ה'], מיכן שפותחין בדיני נפשות תחילה לזכות.
<h2>דף לג.</h2>
והאי דאמ' רב ששת טעה בדבר משנה חוזר, לאו דוקא דבר משנה, דאמ' ליה רב המנונא לרב אסי אפי' טעה בדבי ר' חייה ור' הושעיה, אמ' ליה אין, אפי' בהויי דרב ושמואל, אמ' ליה אין, אפילו בדידך ודידי, אמ' ליה אטו אנן קטלי קני באגמא אנן. היכי דמי שיקול הדעת, אמ' רב פפא כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר, ואיקרי ועבד כחד מיניהו, וסוגיין בעלמ' כאידך, הינו שיקול הדעת.
מתני'. דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. ורמינהי, דן את הדין חייב את הזכאי וזיכה את החייב, טימא את הטהור טיהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו, פי' אלמ' דינו קיים ואינו יכול להחזירו, ופריק רב יוסף, לא קשיא כאן במומחה וכאן בשאינו מומחה, פי' מתני' דבכורות [כ"ח ע"ב] דדן את הדין הויא בשאינו מומחה, דמדתני בסיפא ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם, אלמ' רישא דתני מה שעשה עשוי ומשלם מביתו הויא בשאינו מומחה, ותו דבפירוש תני ברישא [שם ע"א] מי שאינו מומחה וראה את הבכור כול', ועלה קאי דן את הדין כול', וכבר אוקמה ר' אבהו [לעיל ו' ע"א] להא דתני ביחיד שאינו מומחה מה שעשה עשוי, כגון דקיבלוה עילויהו, אבל אי לא קיבלוה עילויהו אלא הוא הזמין אותם וכפה הנתבע לדין אין דינו דין כלל, והאי דתני ומשלם מביתו, כגון שאמרו לו דון לן דין תורה, ומתני' דהכא דתני מחזירין הויא במומחה, והאי מומחה דמוקי רב יוסף למתני' דהכא בעל כרחין מומחה דנקיט רשותא הוא, ומשום דנקיט רשותא מריש גלותא יש כח בידו להחזיר הדין, דאי מומחה דלא נקיט רשותא הא אמ' איהו בפירק' קמא [ה' ע"א] למר זוטרא דהוה מומחה ולא נקיט רשותא, אי קיבלוך עילויהו לא תשלם ואי לא זיל שלם, אלמ' מה שעשה עשוי ואין כח בידו להחזיר הדין, והכא אמ' דמחזיר הדין, אלא ודאי האי מומחה דנקיט רשותא הוא, ומשום דהוא מומחה דנקיט רשותא יש כח בידו להחזיר הדין, אבל מומחה דלא נקיט רשותא אין כח בידו להחזיר, וכן מי שאינו מומחה וקיבלוהו לדונם דין תורה אין כח בידו להחזיר הדין ומה שעשה עשוי ומשלם מביתו. ואקשינ' לרב יוסף, ומומחה מחזירין, והא קתני סיפא ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם, ומדתני פטור מלשלם ש"מ דמה שעשה עשוי ואינו מחזיר הדין, ואע"ג דחייב את הזכאי והפסידו ממונו פטור מלשלם לו, דאילו היה מחזיר הדין מה תשלומין שייכי הכא דלא הפסידו כלום, והאי מומחה מוסמך הוא, וכדאמ' רב בפירק' קמ' [ה' ע"א] האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר לינקוט רשותא מבי ריש גלותא. ופריק רב נחמן, כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמניין וכאן בשאין גדול ממנו בחכמה ובמניין, פי' ההיא דתני מחזירין בשאין גדול ממנו בעירו, דכיון שאין כמותו יש כח בידו להחזיר הדין, אבל אם יש גדול ממנו בעירו אין כח בידו להחזיר הדין אע"ג דנקיט רשותא, אלא מה שעשה עשוי, ואהני ליה רשותא דפטור מלשלם. נמצא עכשיו, לרב יוסף יחיד שאינו מומחה וקיבלוה עילויהו לדונם דין תורה וטעה, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, כדתנן דן את הדין כול', ולא מיתוקמא אלא ביחיד שאינו מומחה ודקיבלוה עילויהו לדונם דין תורה, ומומחה יחיד אע"ג דלא נקיט רשותא יכול להזמינם לדין בלא קבלתם, ואם טעה מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, כדאמ' רב יוסף בפירק' קמ' [שם], ושלשה הדיוטו' דינם כיחיד מומחה, כדתניא בפירקין קמ' [שם], דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי, אלמ' דינם שוה, ויכולין להזמין ולכוף את הנתבע לדין, ואם לא קיבלום עליהן וטעו מה שעשו עשוי ומשלמין מביתם, כדאמרן ביחיד מומחה, אבל יחיד שאינו מומחה שהזמינם לדין מאיליו אין דינו דין כלל, ואפי' כיון הדין יפה מצו בעלי דינין למיהדר בהו וכאילו לא עמדו בדין כלל דמי, וכל מה שעשה בטל, ויחיד מומחה דנקיט רשותא, אע"פ שלא קיבלוהו הם אלא הוא הזמינם לדין וטעה, מה שעשה עשוי ופטור מלשלם, אבל אם קיבלוהו בעלי הדין עליהן לדונם כאשר יודע, לא מיבעיא שלשה הדיוטות או יחיד מומחה, אלא אפי' יחיד שאינו מומחה מה שעשה עשוי ופטור מלשלם, כדילפינן מאתקפתא דעבדינן לר' אבהו בפירקי' קמ' [ו' ע"א], אי הכי אמאי משלם מביתו, ואוקמה דאמרי ליה דון לן דין תורה, אלמ' אי אמרו ליה דון לן כמה דידעת וטעה מה שעשה עשוי ופטור מלשלם, ויחיד מומחה שאין בעיר כמותו וטעה, רשאי להחזיר את הדין, כדאוקי רב יוסף למתני' דתני מחזירין, ואין בו חילוק בין הם קיבלוהו בין הזמינם הוא, שהרי אינו תלוי בקבלתם, וכח בידו להזמין ולהחזיר הדין אם טעה. רב ששת אמ' כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשיקול הדעת, פי' מתני' דבכורות הויא כגון שטעה בשיקול [הדעת], ויש בה חילוק בין מומחה לשאינו מומחה, דאם היה מומחה לבית דין דנקיט רשותא כדאמ' רב בפירק' קמ' [ה' ע"א], מה שעשה עשוי ופטור מלשלם, ואם לא היה מומחה וקיבלוה עילויהו לדונם דין תורה, כדאוקי ר' אבהו לרישא דהא מתני' בפירקא קמ' [ו' ע"א], מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, וכן מומחה דלא נקיט רשותא ולא קיבלוה עילויהו אלא הוא הזמינם לדין וטעה בשיקול הדעת, וכן שלשה הדיוטות שהם הזמינום לדין וטעו בשיקול הדעת, מה שעשו עשוי ומשלמין מביתם, דיחיד שאינו מומחה וקיבלוה עליהו לדונם דין תורה, ויחיד מומחה דלא נקיט רשותא והזמינם הוא לדין, ושלשה הדיוטות שהם הזמינום לדין, דינם שוה, כדפרישית במילתיה דרב יוסף. ואפי' אם היה מומחה שאין כמותו בעיר, וטעה בשיקול הדעת, אין כח בידו להחזיר הדין, אלא מה שעשה עשוי ופטור מלשלם, ובהא פליג רב ששת ארב יוסף, דלא שני ליה לרב ששת בין מומחה שיש גדול ממנו למומחה שאין גדול ממנו אלא שניהם מה שעשו עשוי והן פטורין מלשלם. ואילו היה יחיד שאינו מומחה ולא קיבלוה עליהו אע"פ שכיון הדין יפה דינו בטל לגמרי כדאמרן לעיל, ואם קיבלוהו עליהם לדונם כאשר יודע וטעה, מה שעשה עשוי ופטור מלשלם כדאמרן לעיל, ומתני' דתני מחזירין, שטעה בדבר משנה, ואין בה חילוק בין מומחה בין שאינו מומחה אם טעה בדבר משנה דינו בטל, כדילפינן ממאי דמותבינן לרב ששת מר' טרפון דאם איתה לימ' ליה טועה בדבר משנה אתה וטועה בדבר משנה חוזר, אלמ' אע"ג דהוא מומחה וטועה בדבר משנה חוזר. ורב יוסף לא פליג עליה דרב ששת היכא דטעה בדבר משנה, דבודאי חוזר הדין, דאיגלאי מילתא דלא דן שפיר, ולא פליגי אלא היכא דטעה בשיקול הדעת, דלרב ששת לא שני ליה בין מומחה למומחה, אלא בכולהו קם דינא, ודוחק נראה לו להעמיד מתני' דהכא במומחה שאין גדול ממנו, ומוקמה בטעה בדבר משנה, ורב יוסף מוקים תרויהו בטעה בשיקול הדעת, ומפלג בין מומחה למומחה. ומדלא מפלג רב ששת בין נשא ונתן ביד ובין לא נשא, ש"מ לית ליה דרב חסדא, ולא שני ליה, אלא אם טעה בשיקול הדעת אע"ג דלא נשא ונתן ביד משלם מביתו, כדמפרש לעיל, ואם טעה בדבר משנה אע"ג דנשא ונתן ביד, חוזר הדין, ומיהו אם בר אהדורי, כגון שנטל מזה ונתן לזה, אבל אם אינו בר אהדורי, כגון פרה דר' טרפון דהאכילה לכלבים, או כגון שטימא הטהרות בידו, אם היה מומחה פטור מלשלם, ואם לא היה מומחה חייב לשלם, וחזר דינו להיות כמו שטעה בשיקול הדעת, כדילפינן ממאי דאמרי' בגמ', אמ' ליה רב נחמן בר יצחק לרבא מאי קא מותיב רב המנונא לרב ששת פרה, הרי האכילה לכלבים וליתה דתיהדר, פי' וכיון דליתה דתיהדר משום הכי הוה מפחד ר' טרפון וסבר דחייב לשלם, ופטריה ר' עקיב' משום דהוה מומחה, אלמ' מומחה פטור ושאינו מומחה חייב, ומה שאמור בתלמוד בהרבה מקומות זיל אהדר עובדא, כגון שנפסקה הלכה כאחד מן התנאים או מן האמוראים והוא לא ידע, דהוה ליה טעה בדבר משנה, אבל אם היה טועה בשיקול הדעת לא היה מחזיר הדין אלא מה שעשה עשוי, ופעמים היה משלם מביתו ופעמים היה פטור, הכל כאשר ביארנו למעלה. רב חסדא אמ' כאן שנשא ונתן ביד, וכאן שלא נשא ונתן ביד, פי' היכא דטעה בדבר משנה לא פליג על רב ששת דודאי דינו בטל וחוזר, בין נשא ונתן ביד ובין לא נשא ונתן ביד, ולא פליג עליה אלא היכא דטעה בשיקול הדעת, דרב ששת סבר היכא דטעה בשיקול הדעת קם דינא, ומתי אינו משלם מביתו ומתי משלם כדכתבינן לעיל, ורב חסדא מוקי תרויהו בטעה בשיקול הדעת, ומתני' דבכורות דקתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו כגון שנשא ונתן ביד, ויש בה חילוק בין מומחה לשאינו מומחה, דאם לא היה מומחה, וקיבלוה עילויהו לדונם דין תורה, כדאוקמה ר' אבהו [ו' ע"א], ונשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, וכן מומחה דלא נקיט רשותא או שלשה הדיוטות שהזמינום הם לדין דינם שוה ליחיד שאינו מומחה כאשר ביארנו למעלה, ואם היה מומחה דנקיט רשותא, כדאמ' רב בפירק' קמ' [ה' ע"א], מה שעשה עשוי ופטור מלשלם, ומתני' דידן דקתני מחזירין, כגון שלא נשא ונתן ביד, ואין בה חילוק בין מומחה בין שאינו מומחה, כיון שלא עשה מעשה חוזר הדין, שכיון שאין הדיין חייב לשלם חוזר הדין כדי שלא יפסיד הלה את מעותיו, אך אם קיבלו בעלי הדין עליהן שידונם כאשר יודע התם ודאי אפי' אי הוה יחיד שאינו מומחה דינו דין ופטור מלשלם, כדילפינן לעיל מדר' אבהו. ומילתיה דרב חסדא דבעי והוא שנשא ונתן ביד אתיא כרבנן דלא דייני דינא דגרמי, דהכי אמרי' בבכורות על ההיא מתנית' דדן את הדין [כ"ח ע"ב], לימ' תנן סתמ' כר' מאיר דדיין דינא דגרמי, אמ' ר' אילעא אמ' רב מתני' כגון שנשא ונתן ביד, אלמ' האי אוקמתא לא אתיא אלא כרבנן דלא דייני דינא דגרמי, אבל ר' מאיר דדיין דינא דגרמי אע"פ שלא נשא ונתן ביד מחייב. וקימ' לן כר' מאיר, מדאמרי' בפ' הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ז ע"ב], ההוא דאחזי מיטכסא דר' אבה, יתיב ר' אבהו ור' חנינה [בר] פפי ור' יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גביהו סבור לחייוביה מהא דתנן דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, אמ' להו ר' אילעא והא אמ' רב והוא שנשא ונתן ביד, עד אתא לקמיה דר' שמעו' בן יקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי חייבוה מהא דתנן אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה, וקימא לן דאחזי אחזויי. ופסק הלכה הוא כרב ששת, ואין לחלק בין נשא ונתן [ביד] ובין לא נשא ונתן ביד, אלא בין טעה בשיקול הדעת ובין טעה בדבר משנה, והחילוק שיש בין מומחה לשאינו מומחה, ובין שלשה הדיוטות, ובין מומחה דנקיט רשותא ובין לא נקיט, ובין קיבלוה עילויהו ובין לא קיבלוה עילויהו, הכל כאשר ביארתי בדברי רב ששת. עיין בערך ל"ב בספר המכריע.
<h2>דף לג:</h2>
ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, ת"ר מנין ליוצא מבית דין חייב ואמ' אחד יש לי ללמד עליו זכות מנין שמחזירין אותו, ת"ל [שמות כ"ג] נקי אל תהרג, פי' מי שהוא נקי אע"פ שטעו בית דין וחייבוהו, אל תהרג. ומנין ליוצא מבית דין זכאי ואמ' אחד יש לי ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו, ת"ל [שם] צדיק אל תהרג, פי' צדיק הוא שהצדיקו[הו] בית דין ואע"פ שטעו והוא חייב, אמרה תורה אל תהרג. ואין מחזירין לחובה, א"ר חייה בר אבה א"ר יוחנן והוא שטעה בדבר שאין הצדוקין מודין בו, אבל טעה בדבר שהצדוקין מודין בו זיל קרי בי רב הוא, פי' אם טעותן מפורש במקרא שגם הצדוקין יודו בו וידעו שטעו, מחזירין אותו, ואימתי אין מחזירין, כשטעה בדבר משנה או בדברי האמוראין, שאין הצדוקין מודין בהן.
מתני'. דיני ממונות הכל מלמדין זכות כול'. הכל אפי' עדים נמי, פי' גם העדים שהעידו עליו יכולין ללמד עליו זכות אבל לא חובה, לימ' מתני' ר' יוסי ביר' יהודה ולא רבנן, דתניא ועד אחד לא יענה [במדבר ל"ה] בין לזכות בין לחובה, ר' יוסי ביר' יהודה אומ' עונה לזכות ואינו עונה לחובה, אמ' רב פפא באחד מן התלמידים ודברי הכל. פי', האי דתנן הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה הוא באחד משלש שורות שהיו יושבין לפניהן, דאליבא דכול' עלמ' אחד מאותם התלמידים אם רוצה ללמד זכות שומעין לו, חובה אין שומעין לו.
<h2>דף לד.</h2>
מאי טעמ' דר' יוסי ביר' יהודה, דאמ' קרא [במדבר ל"ה] ועד אחד לא יענה בנפש למות, למות הוא דאינו עונה הא לזכות עונה, ורבנן מאי טעמיהו, אמ' ריש לקיש דמיחזי כנוגע בעדות, הילכך לא יענה אפי' לזכות. פי' מתיירא שמא יגמר הדין על פיהם וימצאו זוממין משום הכי מהפכי בזכותיה הילכך אין שומעין להן אפי' לזכות, ורבנן האי למות מאי דרשי ביה, מוקמי ליה באחד מן התלמידים, דתניא אמ' אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות מנין שאין שומעין לו, ת"ל ועד לא יענה, מנין לאחד מן התלמידין שאמ' יש לי ללמד עליו חובה מנין שאין שומעין לו, ת"ל אחד לא יענה, פי' ודרשי לקרא הכי, ועד לא יענה כלל, ואחד לא יענה בנפש למות, זהו אחד מן התלמידים, אבל לזכות עונה.
מתני'. דיני ממונות המלמד זכות מלמד חובה והמלמד חובה כול'. אמ' רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה, פי' בשעת משא ומתן אינו חוזר כדי שימצא ראיות לחזק דבריו שזיכה, אבל (אחר) [בשעת] גמר דין שכבר חיזר אחר ראיות ולא מצא חיזוק לדבריו ורואה כי בטעות זיכה יכול לחזור בו וללמד חובה.
<h2>דף לד:</h2>
מתני'. דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה כול'. מנהני מילי דגומרין בלילה, א"ר אחא בר פפא ושפטו את העם בכל עת [שמות י"ח], אי הכי אפי' תחילת דין נמי, ומהדר כדרבא, דרבא רמי כת' ושפטו את העם בכל עת וכת' [דברים כ"א] והיה ביום הנחילו את בניו, הכיצד, יום לתחילת דין לילה לגמר דין. מתני' דלא כר' מאיר, דתניא היה ר' [מאיר] אומ' מה ת"ל [שם] על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, מה ענין ריבים אצל נגעים, פי' נגעים בעו כהן אבל ריבים לא בעו כהן, אלא מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים ביום, דכת' [ויקרא י"ג] וביום הראות בו, אף ריבים ביום, פי' וריב גמר דין הוא, דהכי משמ' קרא על פיהם יפסק כל ריב וכל נגע, ומה נגעים שלא בסומין, דכת' [שם] לכל מראה עיני הכהן, אף ריבים שלא בסומין. ולית הילכת' כר' מאיר אלא כסתם מתני' דתנן דנין ביום וגומרין בלילה. ההוא סמיא דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן והוה דאין דינא ולא אמ' ליה ר' יוחנן ולא מידי, והיכי עבד הכי, והאמ' ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון, ואמר ר' יוחנן לאייתויי סומא באחד מעיניו, פי' שהוא פסול לדון כמו שפסול לראות את הנגעים, ר' יוחנן סתמ' אחרינא אשכח, דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, פי' אלמ' לא מקשינן ריבים לנגעים, וכיון דלא מקשינן ממילא דסומא כשר לדון. ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא, איבעיתימ' סתמא דרבים עדיף, איבעיתימ' משום דקאתני לה גבי הילכאתא דדינא.
אמ' רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, שנים כותבין ואין עושין דין, ואמ' רב חסדא לא שנו אלא ביום, אבל בלילה כותבין ואין עושין דין, דהוו להו עדים, ואין עד נעשה דיין. עיין מה שכתבתי בפ' יש נוחלין. ודיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום, מנהני מילי, אמ' רב שימי בר חייה דאמ' קרא [במדבר כ"ה] והוקע אותם ליי' נגד השמש.
<h2>דף לה.</h2>
וביום שלאחריו לחובה, מנהני מילי, א"ר חנינה דאמ' קרא [ישעיה א'] מלאתי משפט צדק ילין בה, רבא אמ' מהכא [שם] אשרו חמוץ, אשרו דיין שמחמיץ את הדין. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, מאי טעמ', משום דלא איפשר, היכי ליעביד לידיינוה במעלי שבתא וליגמרו לדיניה במעלי שבתא, דילמ' חזו טעמ' לחובה ובעו למיעבד ליה הלנת דין, ליגמרו לדינא בשבתא וליקטלוה בשבתא, אין רציחה דוחה שבת, ליקטלוה לאורתא, נגד השמש בענן, ליגמרו לדיניה בשבתא וליקטלוה בחד בשבא, נמצאת אתה מענה את דינו, פי' כיון שנגמר דינו אסור לאחרו מפני שעומד ומיצר, לידיינוה במעלי שבתא וליגמרו לדיניה בחד בשבא או בתרי בשבא, מינשו לטעמיהו, דאע"ג דשני סופרי הדיינין עומדין לפניהן וכותבין דברי המחייבין ודברי המזכין, נהי דבפומא כתבי, דבליבא מינשו, הילכך לא איפשר.
<h2>דף לו.</h2>
מתני'. דיני ממונות הטהרות כול'. פי' מן הצד, מן הקטנים שבהן, שאם יחייבוהו הגדולים לא ייראו כי הקטנים חולקין עליהן. מנהני מילי, אמ' רב אחא בר פפא דאמ' קרא [שמות כ"ג] לא תענה על ריב, לא תענה על רב, פי' חסר יו"ד כתיב.
<h2>דף לו:</h2>
הכל כשרין לדון דיני ממונות, לאיתויי מאי, אמ' רב יהודה לאייתויי ממזר, והתנינה חדא זימנא, כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות, ויש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות, ואמ' רב יהוד' לאיתויי ממזר, חדא לאייתויי גר, וחדא לאייתויי ממזר, וצריכא, דאי אשמעינן גר דראוי לבוא בקהל, אבל ממזר דאינו ראוי לבוא בקהל לא, ואי אשמעינן ממזר, משום דבא מטיפה כשרה, אבל גר דבא מטיפה שאינה כשרה אימ' לא, צריכא. פי' כל גר פסול לדיני נפשות, ואפי' אמו מיש', עד שיהו אביו ואמו מיש', דכל יושבי סנהדרין הן מיוחסין, דומיא דמשה, ואפי' לדון את חברו גר, דגר נמי בדיני נפשות סנהדרין צריך, וגר פסול לסנהדרין, אבל בדיני ממונות כשר הגר, כיצד, אם היתה אמו מישר' דן אפי' יש', כדאמרי' בפ' החולץ [יבמות מ"ה ע"ב] דאכשרוה לרב מרי בר רחל ומניוה בפורסי דבבל משום דהוה אמו מיש', והכי אמרינ' נמי בפ' עשרה יוחסין [קידושין ע"ו ע"ב], ואם היה גר גמור, דן את חברו גר, כדאמרי' התם [יבמות ק"ב ע"א] גר דן את חברו גר, והוא בדיני ממונות. ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, מאי טעמ', דתני רב יוסף כשם שבית דין מנוקין מכל עוון כך מנוקין מכל מום, אמ' אמימר (מהאי) [מאי] קראה, [שה"ש ד'] כולך יפה רעייתי ומום אין בך, ודילמ' מום ממש, אמ' רב נחמן ונשאו אתך במשא העם [במדבר י"א], איתך בדומין לך.
סנהדרין היתה כחצי גרן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה, ושני סופרי דיינין עומדין לפניהן אחד מימין ואחד משמאל, וכותבין דברי המחייבין ודברי המזכין, ר' יהודה אומ' שלשה היו, אחד כותב דברי המחייבין, ואחד כותב דברי המזכין, (ואחד כותב דברי מחייבין) והשלישי כותב דברי מזכין ודברי מחייבין. [ל"ז ע"א] ושלש שורות של תלמידי חכמ' יושבין לפניהן וכל אחד ואחד מכיר את מקומו, צרכו לסמוך סומכין מן הראשונה, אחד מן השנייה בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשנייה, ובוררין להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית, ולא היה יושב במקומו של ראשון אלא יושב במקום שהוא ראוי לו.
מתני'. סנהדרין היתה כחצי גרן עגולה כול', פי' כל סנהדרין ואפי' סנהדרין קטנה של כ"ג, היתה כחצי גרן עגולה, היו יושבין בעיגול כדי שיהו כולן רואין זה את זה, שאם היו יושבין בשורה לא היו רואין כולן זה את זה, ובעיגול שלם אין יושבין מפני שצריכין בעלי דינין והעדים ליכנס ולדבר בפני כולם, וכולם יראו העדים וידקדקו בדבריהם. ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהן וכל אחד כותב דברי המחייבין ודברי המזכין, פל' זיכה מחמת ראיה פל', ופל' חייב מחמ' ראיה פל', ואם יטעה האחד, חברו מזכירו, ר' יהודה אומ' שלשה סופרים היו, שטורח הוא לכל סופר לכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין, אלא אחד כותב דברי המזכין, ואחד כותב דברי המחייבין, והשלישי כותב דברי המזכין ודברי המחייבין, שאם יטעו השנים, השלישי יזכיר אותם.
<h2>דף לז.</h2>
ושלש שורות של תלמ' חכמ' יושבין לפניהם, פי' הם היו יושבין על גבי ספסלין, ואלה היו יושבין בקרקע לפניהן, שורה הראשונה סמוכה להן, והשניה לראשונה, והשלישית לשנייה, וגם היו כחצי גרן עגולה, וכל שורה היתה של כ"ג כ"ג כדאמרן בפירק' קמ' [י"ז ע"ב], ולמה היו יושבין, שאם יצטרכו להוסיף עד ע"א מוסיפין מהן, כדבענן למימ' בפירקין דלקמ' [מ' ע"א], ובמ"ח סגי, אלא משום דלא איפשר, דאי עבדינ' שתי שורות של כ"ד כ"ד, אם כן נמצאת שורת התלמידין גדולה משל רבותיהן, ולעשות ג' שורות מי"ו י"ו אי איפשר, מפני שאילו ג' שורות היו יושבין בקרקע בעיגול לפני הזקנים, ונמצא שכל זקן וזקן היו לפניו ג' תלמידים, ואין ראוי שנושיב תלמידים לפני קצת מהם ולשאר לא נושיב, הילכך כדי להשוות כבוד כולן עושין ג' שורות של כ"ג כ"ג. וכל אחד ואחד מכיר את מקומו, בין הדיינין בין השלש שורות, שהגדול שבדיינין יושב בראש, והשני סמוך לו, והשלישי סמוך לשני, וכן כולן, וכן נמי בשלש שורות, ואם מת אחד מן הדיינין וצרכו לסמוך למלאות חשבון סנהדרין, סמכו מן הראשונה, שהיו לוקחין הגדול שבראשונה ומושיבין אותו בסנהדרין, והגדול שבשניה בא לו למלאות חשבון הראשונה, והגדול שבשלישית בא לו למלאות חשבון השנייה, ובוחרין הטוב שבקהל אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית, ולא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום הראוי לו, שהגדול שבשורה ראשונה הוא קטן מן הקטן שיושב בסנהדרין, הילכך יושב למטה, וכולן נמשכין למעלה עד שמגיעין למקום אותו שמת, (וכיון) [וכן] נמי הגדול שבשורה שנייה בא ויושב למטה בשורה ראשונה, והן נמשכין למעלה, וכן מן השלישית לשנייה, והגדול שבקהל בא ויושב למטה בשלישית.
מנהני מילי, אמ' ר' אחא בר' חנינה דאמ' קרא [שה"ש ז'] שררך אגן הסהר, שררך זו סנהדרין, ולמה נקרא שמה שררך, שהיא יושבת בטיבורו של עולם, פי' שבית המקדש גבוה מכל העולם כולו ומשם נשתת העולם, אגן, שמגינה על כל העולם כולו, הסהר, שהיא דומה לסהר. אלא יושב במקום שהוא ראוי לו, אמ' אביי ש"מ כי ניידי כולהו ניידי, ולימ' להו עד האידנא הוה יתיבנא ברישא והשתא קא מותביתו לי בדנבי, אמ' אביי דאמרי' (להו) [ליה] הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים.
כיצד מאיימין על עידי נפשות, היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן, שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד, מפי אדם נאמן שמענו, או שמא אין אתם יודעין שסופינו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה, הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, ודיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף כל העולם, שנ' [בראשית ד'] קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, אינו אומ' דם אחיך, אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו. ד"א דמי אחיך, שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים. לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא, ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחברו אבה גדול מאביך, ושלא יהו המינין אומ' רשויות הרבה בשמים, להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים ברוך הוא, שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד וכולם דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים ב"ה טבע כל העולם כולו בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומ' בשבילי נברא העולם. שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת, והלא כבר נאמ' [ויקרא ה'] והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, או שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה, והלא כבר נאמר [משלי י"א] באבוד רשעים רינה.
<h2>דף לז:</h2>
מתני'. כיצד מאיימין על עידי נפשות כול', ת"ר כיצד מאומד, אומרין להן שמא כך ראיתם שרץ אחר חברו לחרבה, ורצתם אחריו ומצאתם חרב בידו ודם מטפטף וההרוג מפרפר, אם כך ראיתם אין בדבריכם כלום.
<h2>דף מ.</h2>
היו בודקין אותו בשבע חקירות, באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום. ר' יוסי אומ' באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום, מכירין אתם אותו, התריתם בו, העובד ע"ז את מי עבד, ובמה עבד. ב.גכל המרבה בבדיקות הרי זה משתבח, מעשה שבדק בן זכאי בעוקצי תאנים. מה בין חקירות לבדיקות, בחקירות אמ' אחד איני יודע עדותן בטלה, ובבדיקות אמ' אחד איני יודע ואפי' שניהן אומרין אין אנו יודעין עדותן קיימת, אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה. ג.גאחד אומ' בשנים בחודש ואחד אומ' בשלש' בחודש עדותן קיימת, שזה ידע בעיבורו של חודש וזה לא ידע, אחד אומ' בשלשה ואחד אומ' בחמשה עדותן בטלה. אחד אומ' בשתי שעות ואחד אומ' בשלש עדותן קיימת, אחד אומ' בשלש ואחד אומ' בחמש עדותן בטלה, ר' יהודה אומ' קיימת, אחד אומ' בחמש ואחד אומ' בשבע עדותן בטלה, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. ד.גהיו מכניסין את השני ובודקין אותו, נמצאו דבריהם מכוונין פותחין בזכות, אמ' אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות, או אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה, משתקין אותו, אמ' אחד מן התלמידי' יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו ומושיבין אותו עמהן, ולא היה יורד משם כל היום, אם יש ממש בדבריו שומעין לו, אפי' אמ' יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו, ובלבד שיהא ממש בדבריו. ה.גאם מצאו לו זכות פטרוהו, ואם לאו מעבירין דינו למחר, ומזדווגין זוגות זוגות, וממעטין במאכל, ולא היו שותין יין כל היום, ונושאין ונותנין כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין, המזכה אומ' אני הוא המזכה ומזכה אני במקומי, והמחייב אומ' אני הוא המחייב ומחייב אני במקומי, המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. ואם טעו בדבר, סופרי הדיינין מזכירין אותן. ו.גאם מצאו לו זכות פטרוהו, ואם לאו עומדין על המניין, שנים עשר מזכים ואחד עשר מחייבין זכאי, שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין, אפי' עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומ' איני יודע יוסיפו הדיינין, כמה מוסיפין שנים שנים עד שבעים ואחד, שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין זכאי, שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין דנין אילו עם אילו עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין.
היו בודקין אותו כול'. פי' באיזו שבוע של יובל, ובאיזו שנה של שבוע, ובאיזה חודש בשנה, ובכמה ימים בחודש, ובאיזה יום, שאע"פ שאומרי' בכמה בחודש צריכין לומ' באיזה יום, מפני ההזמה, שאם אמרו בעשרה בחודש אין זו עדות מכוונת שתוכל להזימה, שאם יאמרו להם בעשרה בחודש הייתם עמנו במקום פל' אין זו הזמה, שיש לומ' בתשעה היה עמהם או באחד עשר, או העדות היתה בתשעה או באחד עשר, וזה ידע בעיבורו של חודש וזה לא ידע, הילכך צריכין לכוין גם באיזה יום, ואע"פ שאומ' באיזה יום צריכין לומ' בכמה בחודש, שהרבה ימים כזה יש בחודש, וכיון שאחת מן החקירות היא בכמה, אם אמ' זה בשלשה וזה בחמשה עדותן בטלה ואע"פ שכיוונו היום, דבענן שיאמרו כל החקירות בכיוון, כדאמרי' לקמן, ואם לא כיוונו אחת (מהם) [מהן] עדותן בטלה, באיזו שעה ביום, שמא יזימו אותם במקצת היום, ובאיזה מקום שהוא עיקר ההזמה שאומ' לו והרי ביום פל' עמנו הייתם במקום פל'. ר' יוסי אומ' אינן צריכין לומ' באיזה שבוע באיזו שנה באיזו חודש בכמה בחודש, אלא באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום, ומה הם שבע חקירות, אלה הם שלש, ועוד אומ' להם מכירים אתם אותו יפה בטביעות עין, שמא נידמה לכם אותו העובד בדמות זה, התריתם בו, שאם לא התרו בו אינו חייב מיתה, את מי עבד, צריכין לידע איזו ע"ז עבד, שאם עבד ע"ז שלא כדרכה, כגון פיער עצמו למרקוליס, וזרק אבן לפעור, פטור, ובמה עבד, שאם יעידו פל' עבד ע"ז, עדין צריכין לשאול באיזו עבודה (זרה) עבדה ואם התרו בו על אותה העבודה בפירוש, שאם יתרו בו סתם העובד ע"ז בסקילה יכול הוא להישמט ולומ' אני סברתי שאין זו חשובה עבודה, דומיא דמלאכות דשבת, והילכך אם אמ' באחד מאלה הארבעה איני יודע, עדותן בטלה, ומודים חכמ' לר' יוסי בדבר זה, אלא בהא פליגי, דחכמ' סברי לא נכתבו ז' חקירות אלא להזים בהם העדים, ובאלה ארבעה לא מיתזמי, ור' יוסי סבר לא נכתבו אלא להתברר בהם העדות, וגם באלה ארבעה תלוי בירור העדות. ומאי דתנן לקמ' ובבדיקות אם אמ' אחד מהן איני יודע עדותן קיימת, לא על אלה הבדיקות הוא אומ', אלא אכל המרבה בבדיקות קאי, והם שאר בדיקות, כגון בסיף הרגו או ברומח, כליו שחורין או כליו לבנים, וכיוצא בהן.
מנהני מילי, אמ' רב יהודה דאמ' קרא [דברים י"ג] ודרשת וחקרת ושאלת היטב, פי' בעיר הנדחת כת', ושאלת לא הוי ממיניינא דלגופיה איצטריך, והוגד לך ושמעת ודרשת היטב, ביחיד העובד ע"ז, ודרשו השופטים היטב, בעדים זוממין, וילפי כולהו מהדדי בהיטב היטב דבענן שבע חקירות על כל חיוב מיתה.
<h2>דף מ:</h2>
תניא אמ' להן ר' יוסי לחכמ' לדבריכם מי שבא ואמ' אמש הרגו, אומ' לו באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזה חודש, בכמה בחודש, אמרו לו ולדבריך מי שבא ואמ' עכשיו הרגו אומ' לו באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום, אלא אע"ג דלא צריך רמינן עליה, הכא נמי אע"ג דלא צריך רמינן עליה, פי' כיון דשבע חקירות ילפינן מקראי כדבענן למימ' לקמ', אע"פ שאין אנו צריכין לכולם רמינן עליהו שיכוונו עדותן בהן, ואם אמ' אחד איני יודע עדותן בטלה, כר' שמע' בן אלעזר דאמ' מסיעין היו העדים ממקום למקום כדי שתיטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן, והכי נמי מרבים עליהן שבע חקירות אע"פ שאין אנו צריכין להם אולי תיבטל עדותן.
ת"ר מכירין אתם אותו, גוי הרג יש' הרג, התריתם בו, קיבל עליו התראה, התיר עצמו למיתה, המית בתוך כדי דיבור, העובד ע"ז את מי עבד, לפעור עבד למרקוליס עבד, ובמה עבד בזיבוח, בקיטור, בניסוך, בהשתחויה. אמ' עולא מנין להתראה מן התורה, דכתי' [ויקרא כ'] וראה את ערותה, אטו בראייה תליא מילתא, אלא עד שיראוהו טעמו של דבר. [מ"א ע"א] עד שיתיר עצמו למיתה, מנלן, אמ' רבא ואיתימ' חזקיה אמ' קרא [דברים י"ז] יומת המת, עד שיתיר עצמו למיתה. תניא ר' יוסי ביר' יהודה אומ' חבר אינו צריך התראה, לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד.
<h2>דף מא.</h2>
מתני'. כל המרבה בבדיקו' הרי זה משתבח כול'. אמ' רב חסדא אחד אומ' בסיף הרגו ואחד אומ' בארירן הרגו אין זה נכון, אחד אומ' כליו שחורי' ואחד אומ' כליו לבנים הרי זה נכון. ת"ש מעשה שבדק בן זכאי בעוקצי תאנים, ותניא אמ' להם תאנה זו עוקציה דקים או עוקציה גסים, תאיניה לבנות או שחורות, אמ' רב יוסף מבן זכאי לותיב איניש דבדיקות כחקירות קא משוי להו, פי' שהיה מרבה לבדוק בכל מה שיכול להכחישן. מאי בן זכאי, אילימ' רבן יוחנן בן זכאי, ורבן יוחנן בן זכאי מי הוה בסנהדרין, והתניא כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי היו מאה ועשרים שנה, ארבעים שנה עסק בפרגמטיא, ארבעים שנה למד, ארבעים שנה לימד, ותניא ארבעים שנה קודם חרבן הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנויות, שם מקום היה בירושלם, וא"ר יצחק בר אבדימי לומ' שלא דנו דיני נפשות, פי' שהמקום גורם, כל זמן שסנהדרין בלשכת הגזית סמוכה למזבח דנין דיני נפשות בכל מקום, דכת' [דברים י"ז] וקמת ועלית אל המקום, נסתלקה סנהדרין משם שוב אין דנין דיני נפשות, ותנן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, אלא בן זכאי דעלמא, והתניא מעשה ובדק רבן יוחנן בן זכאי בעוקצי תאנים, אלא תלמיד היושב לפני רבו הוה, ואמ' מילתא ואיסתבר ליה לרביה וקבעה בשמיה, וכי הוה למד הוו קרו ליה בן זכאי, וכי הוה מלמד הוו קרו ליה רבן יוחנן בן זכאי, מאן דקרו ליה בן זכאי על שום דמעיקרא, ומאן דקרו ליה רבן יוחנן בן זכאי על שום דהשתא.
<h2>דף מא:</h2>
ובבדיקות אמ' אחד איני יודע כול'. מיכדי אידי ואידי דאוריתא נינהו, כדכת' [דברים י"ג] והנה אמת נכון הדבר, ואמרי' אחד אומ' בסיף הרגו ואחד אומ' בארירן הרגו אין זה נכון, מאי שנא חקירות ומאי שנא בדיקות, הכי השתא, בחקירות אמ' אחד איני יודע עדותן בטלה, דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לאו עדות היא, אבל בדיקות עדות שאתה יכול להזימה היא.
מתני'. אחד אומ' בשנים בחודש כול', פי' חודש שעבר היה מעובר ויום שלשים היה לחודש שעבר, ויום שלשים ואחד היה ראש חודש הבא, ומאן דאמ' בשלשה לא ידע בעיבורו של חודש וסבור שביום שלשים נתקדש, והוא הדין אם היה חודש חסר ונקבע ראש חודש ביום שלשים, זה שאמ' בשנים בחודש לא ידע שהיה חסר וניקבע ראש חדש ביום ל', וסבר שביום ל"א קידשו אותו. ועד כמה, א"ר אחא ביר' חנינה אמ' רבין א"ר אסי עד רובו של חודש, פי' עד שלא יעבור רובו של חודש, דהינו י"ו יום, תלינן ואמרי' שלא ידע בעיבורו של חודש, אבל מרובו של חודש ואילך הכל יודעין, ואם יש יום אחד ביניהן הכחשה הויא.
<h2>דף מב.</h2>
א"ר אחא ביר' חנינה א"ר אסי א"ר יוחנן עד מתי מברכין על החודש, עד שתימלא פגימתו, וכמה, א"ר יעקב אמ' רב יהודה עד שבעה, נהרדעאי אמרי עד ששה עשר, ותרויהו כר' יוחנן סבירא להו דאמ' עד שתימלא פגימתו, הא למיהוי כי יתרא, והא למיהוי כי נפיא, פי' מי שאומ' שבעה, כדי שימלא היתר שלה, שהוא חצי הלבנה, והאי דאמ' ששה עשר שתהיה הלבנה שלימה בכל עיגולה כנפה, ואם לא בירך עד י"ו שוב אינו מברך שכבר עבר זמן חידושה וישנה היא. אמ' ליה רב אחא מדיפתי לרבינא וליברוך הטוב והמטיב, פי' כי בכל יום הולך ומוסיף אורה, אמ' ליה וכי חסר מי מברכינן דיין האמת, וליברכינהו לתרויהו, כיון דהינו אורחה לא מברכינן. וא"ר אחא בר' חנינה (אמ' רבי אמ' ר' אסי) א"ר יוחנן כל המברך על החודש כאילו הקביל פני שכינה, כת' הכא [שמות י"ב] החודש הזה לכם, וכת' התם [שם ט"ו] זה אלי ואנוהו. תנא דבי ר' ישמעאל אילמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים בכל חודש וחודש דיים, אמ' אביי הילכך מעומד מברכינן, מרימר ומר זוטרא מכתפי להו ומברכי, פי' מפני שהיו זקנים ולא היו יכולים לעמוד היו מרכיבים אותם התלמידים על כתפיהם בעת שהיו מברכין על החודש. אמ' ליה ר' אבה לרב אשי במערבא מברכי ברוך מחדש חודשים, אמ' ליה הא אפי' נשי דידן מברכי, אלא כדרב יהודה, דאמ' רב יהודה ברוך אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, פועלי אמת שפעולתם באמת, וללבנה אמ' שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו, ברוך אתה י' מחדש חדשים.
אחד אומ' בשלשה כול'. פי' ואע"פ שחוזרין ומכוונין שניהן באיזה יום אמרי' מיהדר קא הדר ביה וכיון שהגיד והוכחש שוב אינו חוזר ומגיד. שבחמש חמה במזרח כול'. אמ' רב שימי בר אשי לא שנו אלא שעות, אבל אחד אומ' קודם הנץ החמה ואחד אומ' אחר הנץ החמה עדותן בטלה, פשיטא, אלא אחד אומ' קודם הנץ ואחד אומ' בהנץ החמה עדותם בטילה, הא נמי פשיטא, מהו דתימ' האי בגילויא הוה קאי וזהרורי בעלמ' הוא דחזא, קמ"ל.
מתני'. היו מכניסין את השני כול', והתניא אם יש ממש בדבריו אינו יוצא משם לעולם, ואם אין ממש בדבריו לא היה יורד משם כל היום כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו, אמ' אביי תרגומה אאין ממש בדבריו, פי' מאי דתנן במתני' ולא היה יורד משם כל היום אאם אין ממש בדבריו קאי, אבל אם יש ממש בדבריו לא היו מורידין אותו לעולם, פי' וכגון שהיו הם מחייבין והוא זיכה והחזירם בדבריו עד ששומעין לו, שאם גם הם היו מזכין והתלמיד זיכה כמותם אם כן כולם יעלו וישבו עמהם, דאטו שפטני הם התלמידים, אינמי יש לפרש אע"פ שגם הם זיכו, אלא זה זיכה מחמת ראיה אחרת, וכיון שידע להביא ראיה מה שלא ידעו הם, מעלין ומושיבין אותו עמהן. ואי קשיא היאך היה עומד שם, אי בחשבון הדיינין, והא הוה ליה בית דין שקול, שעד עכשיו היו כ"ג ועתה יהיו כ"ד, ואנן בענן בית דין נוטה, ויש לומ' אע"פ שהעלוהו לא סמכוהו להיות בחשבון הדיינין, אלא העלוהו וכיבדוהו, והם ישאו ויתנו בדבריו לכשתהיה חלוקה ביניהן, והמנין לא ימנו אלא בהן והוא לא יהיה מן המניין.
מתני'. אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין דינו כול', פי' מעבירין דינו למחר למיעבד הלנת דין, כדאמרן בפירקין דלעיל [ל"ד ע"א]. ולא היו שותין יין כל היום, מאי טעמ' א"ר אחא ביר' חנינה דכת' [משלי ל"א] ולרוזנים אי שכר, העוסקין ברזי עולם אל ישתכרו. המלמד זכות כול', אוקימנא בפירקין דלעיל [שם] בשעת משא ומתן, דלמחרת נמי איכא משא ומתן, אבל בשעת גמר דין יכול לחזור בו וללמד חובה. מתני'. אם מצאו לו זכות פטרוהו, ואם לאו עומדין על המיניין כול', ואחד אומ' איני יודע יוסיפו הדיינין, פי' דהוה מסופק ולא היה יודע להכריע או לחובה או לזכות, שהיו נראים לו דברי המזכין ודברי המחייבין, ולא היה יודע לחדש מליבו דבר ולהכריע או לזכות או לחובה, והילכך כמאן דליתיה דמי, וכאילו לא הוו אלא כ"ב מעיקרא דמו הילכך צריך להוסיף. כמה מוסיפין שנים שנים, פי' היכא די"ב מחייבין וי"א מזכין לא סגי דלא לוסיף שנים, שאם נוסיף אחד אם יאמר חייב הרי טוב, ואם יאמר זכאי מה נעשה, להכי מוסיפין שנים, שאם יזכו או יחייבו נלך אחריהם, ואם יש ביניהן עוד חלוקה מוסיפין שנים, וכשאמ' אחד איני יודע נמי מוסיפין שנים, דאחד לא מיקרי דיין בשום מקום כי אם שנים, שחוקרין זה את זה והדיבור היוצא מביניהן הוי דסמכא, וכדאמרן בפירקא קמ' [י"ז ע"א] דבמוסיפין עושין בית דין שקול. ואלה שמוסיפין הן משלש שורות היושבין לפניהן, ועד שבעים ואחד רשאין להוסיף ולא יותר, שלא מצינו בית דין יותר גדול משבעים ואחד. עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין, כבר אוקימנא בפירקין דלעיל [ל"ד ע"א] הוא הדין נמי אחד מן המזכין את דברי המחייבין, דהוה לה הטייה לרעה על פי שלשה, ותנא אזכות קא מהדר, דבשעת גמר דין גם המזכה יכול לחזור וללמד חובה. ואמרי' לא ראו מאי, פי' אם לא חזר אחד מדבריו ועומדין במחלוקתם מאי עבדי, א"ר חייה פוטרין אותו, וכן א"ר יוחנן פוטרין אותו, אמ' ליה רב פפא לאביי וליפטרוה מעיקרא, קודם שיוסיפו הדיינין, אמ' ליה הכי אמ' ר' יוחנן כדי שלא יצאו מבית דין מעורבבין.
<h2>דף מב:</h2>
נגמר הדין היו מוציאין אותו לסוקלו, בית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנ' [ויקרא כ"ד] הוצא את המק' אל מחו' למחנה, ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו והסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו, אמ' אחד יש לי ללמד עליו זכות והלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו, אפי' אמ' יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו, אפי' ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיהא ממש בדבריו.
נגמר הדין כול', ומקשה ובית הסקילה חוץ לבית דין בלחוד הואי, והתניא בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות, פי' וכי היכי דבירושלם היה חוץ לעיר, הם הכי נמי בכל העיירות היה חוץ לעיר, ומהדר נפקא מינה דאי נפיק בי דינא חוץ לשלש מחנות עבדינן בית הסקילה חוץ לבית דין כי היכי דלא ניתחזו בית דין רוצחיין, אינמי דתיהוי ליה הצלה.
<h2>דף מג.</h2>
ובלבד שיהא ממש בדבריו, ומקשה ואפי' פעם ראשונה ושנייה נמי, והתניא פעם ראשונה ושניה בין שיש ממש בדבריו ובין שאין ממש בדבריו מחזירין אותו, מיכן ואילך אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו ואם לאו אין מחזירין אותו, אמ' רב פפא תרגומה מפעם שנייה ואילך. ומנא ידעינן, אמ' אביי דמסרינן ליה זוגא מרבנן אי איכא ממש בדבריו אי ליכא. ולימסר ליה מעיקרא, פי' מפעם ראשונה ושנייה, ואמאי מחזירין אותו אע"פ שאין ידוע אם יש ממש בדבריו, ומהדר אגב דבעית לא מצי אמ' כל מאי דאית ליה, הילכך מחזירין אותו בלי שום הבחנה. מתני'. אם מצאו לו זכות פטרוהו כול', אמ' אביי וצריך למימ' נמי ביום פל' ובשעה פל' ובמקום פל', דילמ' איכא דידע ואתי ומזים להו.
אם מצאו לו זכות פטרוהו, ואם לאו יוצא ליסקל, והכרוז יוצא לפניו, איש פלוני יוצא להיסקל על שעבר עבירה פל', ופל' ופל' עדיו, כל מי שהוא יודע לו זכות יבוא וילמד.
<h2>דף מג:</h2>
רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומרין לו התוודה, שכן דרך כל המומתין מתוודין, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן שאמ' לו יהושע, [יהושע ז'] בני שים נא כבוד ליי' אלהי יש' ותן לו תודה וגו', ואומ', [שם] ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי ליי' וכזאת וכזאת עשיתי, ומנין שכיפר לו וידויו, שנ' [שם] ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך יי' היום הזה, היום אתה עכור ואי אתה עכור לעתיד לבוא. אם אינו יודע להתוודות יאמר, תהא מיתתי כפרה על כל עונותיי, ר' יהודה אומ' אם יודע הוא שהוא מזומם יאמר תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי חוץ מן העון הזה, אמרו לו אם כן יהו כל אדם אומ' כן כדי לנקות עצמן.
מתני'. רחוק מבית הסקילה כול', פי' אם אינו יודע לפרוט עוונותיו יאמר בכלל, תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי.
<h2>דף מד:</h2>
כדי לנקות עצמן, ואמרי' וינקו את עצמן ומה בכך, ומהדר כדי שלא להוציא לעז על הדיינין ועל העדים. ת"ר מעשה באחד שיצא ליהרג ואמ' אם יש בי עוון זה לא תהא מיתתו כפרה על כל עוונותיו, ואם אין בי עוון זה תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי ובית דין וכל יש' מנוקים ועדים לא תהא להן כפרה לעולם, וכששמעו חכמ' בדבר אמרו להחזירו אי איפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא ייהרג ויהיה קולר תלוי בצואר עדים. כל כמיניהו, לא צריכא דקא הדרו בהו סהדי, וכי הדרו בהו סהדי מאי הוי, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, לא צריכא אע"ג דקא יהבי טעמ' למילתיהו, כי ההוא מעשה דבעיא מוכסא.
רחוק מבית הסקילה ארבע אמות היו מפשיטין אותו את בגדיו, האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומלאחריה דברי ר' יהודה, וחכמ' אומ' האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה.
<h2>דף מה.</h2>
מתני'. רחוק מבית הסקילה כול'. מאי טעמ' דרבנן, דכת' [ויקרא כ"ד] ורגמו אותו, מאי אותו, אילימ' אותו ולא אותה, והכת' [דברים ט"ז] והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, אלא מאי ורגמו אותו, אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה, ור' יהודה אותו בלא כסותו, לא שנא הוא ולא שנא היא, פי' שאין לחלק בין איש לאשה עד שימעטנה הכת' בפירוש, שבכל העונשין הן שוין.
בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, אחד מן העדים היה דוחפו על מתניו, נהפך על לבו הופכו על מתניו, אם מת בה יצא, ואם לאו נוטל את האבן ונותנה על לבו, אם מת בה יצא, ואם לאו העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו, אם מת בה יצא, ואם לאו רגימתו בכל ישר', שנ' [דברים י"ז] יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה.
בית הסקילה היה גבוה כול', תנא וקומה שלו הרי שלש. ומי בענן כול' האי, ורמינהי מה בור שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים אף כל דבר שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים, אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה אמ' קרא [ויקרא י"ט] ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה, אי הכי ליגבהיה טפי, משום דמינוול. ת"ר מנין שבדחייה, ת"ל [שמות י"ט] ירה, מנין שבסקילה, ת"ל [שם] סקול, מנין שאם מת בדחייה יצא, ת"ל או ירה, ומנין שאף לדורות כן, ת"ל כי סקול יסקל או ירה יירה.
<h2>דף מה:</h2>
תניא ר' שמע' בן אלעזר אומ' אבן היתה [שם] משוי שני בני אדם, נוטלה ונותנה על לבו. הא גופה קשיא, אמרת משוי שני בני אדם, והדר אמרת נוטלה, אלא דמדלי בה חבריה בהדיה ושדי לה איהו, כי היכי דתיתי מרזיא, שתגיע אליו בחזקה. ואם לאו העד השני נוטל את האבן, והתניא מעולם לא שנה בה אדם, מי קאמ' דעביד אי מיצטריך קאמרי'. היתה שם, והתניא אחת אבן שנסקל בה, ואחד עץ שנתלה (בו) עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו, כולן נקברין עמו, לא צריכא דמתקני ומייתו אחריני חילופיהו. ונקברין עמו, והתניא אין נקברין עמו, אמ' רב פפא מאי עמו עמו בתפושתו, פי' בתוך ארבע אמות שלו, אבל לא ממש בתוך קברו. אמ' שמואל נקטעה יד העדים פטור, דבעינא [דברים י"ז] יד העדים תהיה בו בראשונה וליכא, אלא מעתה עדים גידמין מעיקרא הכי נמי דפסילי, שני התם דאמ' קרא יד העדים שהיתה כבר. ואי בענן קרא דוקא כדכת' תנאי היא, דתנן אין לו בהן יד ובהן רגל ואזן הימנית אין לו טהרה עולמית, ר' אליעזר אומ' נותן על מקומו ויוצא.
כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר, וחכמ' אומ' אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע"ז, האיש תולין אותו ופניו כנגד העם, והאשה פניה כלפי העץ דברי ר' אליעזר, וחכמים אומ' האיש נתלה ואין האשה נתלת, א"ר אליעזר מעשה בשמע' בן שטח שתלה נשים באשקלון, אמרו לו שמנים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד.
מתני'. כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר כול', ת"ר והומת ותלית [דברים כ"א], יכול יהו כל המומתין נתלין, ת"ל [שם] כי קללת אלהים תלוי, מה מקלל בסקילה אף כל שבסקילה דברי ר' אליעזר, וחכמ' אומ' מה מקלל שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר. במאי קמיפלגי, רבנן דרשי כלל ופרט, ור' אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי, רבנן דרשי כלל ופרט, והומת ותלית אותו על עץ כלל, כי קללת אלהים תלוי פרט, אי הוו מיקרבי להדדי אין בכלל אלא מה שבפרט, האי אין מידי אחרינא לא, השתא דמרחקי מהדדי, אהני לרבויי ע"ז דדמי ליה בכל מילי, ור' אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי, והומת ותלית ריבה, כי קיללת מיעט, אי הוו מיקרבי אהדדי לא הוה מרבה אלא ע"ז דדמי ליה בכל מילי, השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי שאר הנסקלין.
<h2>דף מו.</h2>
וחכמ' אומ' האיש נתלה, מאי טעמיהו דרבנן, אמ' קרא [דברים כ"א] ותלית אותו, אותו ולא אותה, ור' אליעזר אותו בלא כסותו, ורבנן אין הכי נמי, אלא אמ' קרא וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית, איש ולא אשה, ור' אליעז' איש מאי דריש ביה, לרבות בן סורר ומורה, מאי טעמ' דאמ' קרא וכי יהיה באיש חטא, איש ולא בן, חטא, מי שעל חטאו נהרג, יצא בן סורר ומורה שעל סופו הוא נהרג, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ואין דנין שנים ביום אחד, אמ' רב חסדא לא שנו אלא במיתה אחת ושתי עבירות, אבל מיתה אחת ועבירה אחת דנין, ושמע' בן שטח היו מיתה אחת והרבה עבירות, מכשף, ואוב, וידעוני, ולצורך שעה עשה. תניא אמ' ר' אליעזר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה, פי' אין כאן משום לעבור על דברי תורה כשמכין ועונשין שלא כדין, אלא כדי לעשות סייג לתור' היו עושין, ועל כזה נאמר [תהלים קי"ט] עת לעשות ליי' הפרו תורתך, ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, ולא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך, ושוב מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך.
כיצד תולין אותו, משקעין את הקור' בארץ והעץ יוצא ממנה, ומקיף שתי ידיו זו לזו ותולה אותו, ר' יוסי אומ' קורה מטה על הכותל ותולה בה כדרך שהטבחין תולין, ומתירין אותו מיד, ואם לאו עוברין בלא תעשה, שנ' [דברים כ"א] לא תלין נבלתו על העץ וגו', כלומ' מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל, א"ר מאיר בזמן שאדם מצטער מה הלשון אומרת קל איני מראשי קל איני מזרועי, אם כך אמ' הכתוב מצטער אני על דמן של רשעים, קל וחומר על דמן של צדיקין שנשפך. ולא זה בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה, הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו. ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן, אלא שני קברות היו מותקנין לבית דין, אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקים. נתאכל הבשר היו מלקטין העצמות וקוברין אותן במקומן. והקרובים באים ושואלין שלום העדים ושלום הדיינין, כלומר שאין בליבינו עליכם כלום, שדין אמת דנתם, ולא היו מתאבלין אלא אוננין שאין אנינה אלא בלב.
<h2>דף מו:</h2>
מתני'. כיצד תולין אותו כול', פי' סומך שתי ידיו זו על זו וקושרן, ותולה אותו בידיו על העץ היוצא מן הקורה. ת"ר אילו נאמר חטא ותלית, הייתי אומ' תולין אותו וממיתין אותו כדרך שהמלכות עושה, ת"ל [דברים כ"א] והומת ותלית, ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו, הכיצד משהין אותו עד שקיעת החמה, וגומרין את דינו וממיתין אותו, ואחר כך תולין אותו, אחד קושר ואחד מתיר, כדי לקיים מצות תלייה. ת"ר עץ, שומע אני בין תלוש בין מחובר, ת"ל [שם] כי קבור תקברנו ביום ההוא, מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה, ור' יוסי מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה, ורבנן חפירה ולא כלום היא, פירוש מקרא יתירא דקבור תקברנו ילפינן שגם העץ שתולין אותו בו טעון קבורה.
א"ר מאיר בזמן כול', פי' מה לשון התורה אומרת קל איני מראשי, וזהו קללת אלהים, שהשכינה מצטערת במיתת האדם. מאי משמעא, אמ' אביי כמאן דאמ' קל לית, אין גופי קל, אמ' ליה רבא האי כבד עלי ראשי מיבעי ליה, אלא אמ' רבא כמאן דאמ' קליל לי עלמא. מתני'. ולא זה בלבד כול', אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה, ת"ל [דברים כ"א] כי קבור, שאין ת"ל תקברנו, ומה ת"ל תקברנו, לרבות שאר המתים, וסמיך ליה לא תלין.
<h2>דף מז.</h2>
ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן, וכל כך למה, לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. אמ' ר' חמא ביר' חנינה מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק, שנ' [מ"ב י"ג] ויהי הם קוברים איש וגו'. וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק, כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. וליתקין ארבעה קברות, אלא שני קברות גמרא גמירי לה.
<h2>דף מז:</h2>
נתעכל הבשר כול', במיתה וקבורה ועיכול בשר נתכפר עוונם והילכך קוברין אותן במקומן, אינמי במיתה וקבורה בלחוד נתכפר עוונם, והאי דבענן עיכול בשר משום דלא איפשר.
קיבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא, אתו ואמרי ליה לשמואל, אמ' להו יאות הן עבדין, קרקע עולם הוא וקרקע עולם אינה נאסרת, דכת' [מ"ב כ"ג] וישלך את עפרה אל קברי בני העם, מקיש קברי העם לע"ז, מה ע"ז במחובר לא מיתסר, דכת' [דברים י"ב] אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, הכא נמי במחובר לא מיתסר. מיתיבי החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית, פי' חצבו משמת אביו נאסר בהנאה ולא יקבר בו הבן עולמית, וקס"ד הוא הדין אם חצבו לצרך מת אחר, ואורחא דמילתא נקט. ומתרץ, הכא במאי עסיקינ' בקבר בנין, פי' דהוי ליה תלוש ולבסוף חיברו, ותלוש ולבסוף חיברו לענין ע"ז כתלוש דמי, כדתנן [ע"ז מ"ז ע"ב] בית שבנאו מתחילה לשם ע"ז הרי זה אסור, והוא הדין העפר שמכסין בו המת בתוך הקבר תלוש ולבסוף חיברו הוי ואסור בהנאה, ואיזה יקרא קרקע עולם, כגון החופר כוך בסלע שהוא קרקע עולם שלא נתלש. ועכשיו שקוברין הקטנים בתוך קברי הגדולים, באיסור הם עושין, שקבר המת אסור בהנאה אפי' לקבור בו מת אחר, כדתניא לא יקבר בו עולמית, וגם לישב על הקבר אסור, או על האבנים שמסבבין על קברו ומשימין במראשותיו ובמרגלותיו, או על עפר הקבר, דכולהו הוי תלוש ולבסוף חיברו, וכתלוש דמו, והן אסורין.
תא שמ' שלשה קברות הן, קבר הנמצא, וקבר הידוע, וקבר המזיק את הרבים, פי' שלשה קברות הן חלוקין בדיניהם, קבר הנמצא בלא ידיעתו, שנקבר שם בגזילה, הילכך לא קנה מקומו, ומותר לפנותו מתוך שדהו, ומקומו טהור לאחר שסילקו, ולא גזרו עליו חכמ' טומ', ומותר בהנאה, שכיון שבגזילה נקבר שם לא כל הימינו לאסור דבר שאינו שלו. וקבר הידוע, שנקבר שם מדעתו, אסור לפנותו, שקנה מקומו, ואם פינהו מקומו טמא, שגזרו עליו חכמ' טומ', אע"פ שסילק המת משם, ואסור בהנאה, כיון שמדעת נקבר. וקבר המזיק את הרבים, שהוא סמוך לדרך ומיטמין בו מוליכי טהרות, אע"פ שמדעת נקבר שם מותר לפנותו, ואם פינהו מקומו טהור, ולא גזרו בו חכמ' טומ' כיון שמזיק את הרבים, ואסור [בהנאה], דכיון דנקבר שם מדעת נאסר בהנאה מדאורית', ומשום ניזקא דרבי' לא שרינן איסור תורה. וקבר הידוע נמי דאמרן דאסור לפנותו, דוקא לצורך בעל השדה לפנות שדהו, אבל אם הוא מתכוין לכבוד המת, כגון לקוברו בין אבותיו, או בקברו' יש', או להעלות עצמותיו לארץ יש', מותר, ומקומו אסור לעולם, כיון שמדעת נקב' שם, אך אם קברו מתחילה לפי שעה על דעת לפנותו, דדמי לסודרא דתפילי דצר ביה ולא אזמניה. אלמ' כי הקבר אסור בהנאה, ולא אמרי' קרקע עולם אינו נאסר, ומשני הכא נמי בקבר בניין.
איתמר האורג בגד למת, אביי אמ' אסור, ורבא אמ' מותר, אביי אמ' אסור, הזמנה מילתא היא, ורבא אמ' מותר, הזמנה לאו מילתא היא, פי' ארגו אחרי מותו, דהזמנה דחיים לאו הזמנה היא, כדבענן למימ' לקמן [מ"ח ע"א], והוא הדין נמי אם היה ארוג ואמ' יהא זה למת, הויא הזמנה, כדאמרי' לקמן בסודרא דאזמניה למיצר ביה תפילי, והאי דנקט אורג, למימרא דלא מהניא הזמנה אלא בדבר גמור, ולאפוקי טווה לשם מת ולא ארג, כדאמרי' לקמן [שם]. מאי טעמ' דאביי, גמר שם שם מעגלה ערופה, מה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא (בהזמנה) דקימ' לן [קידושין נ"ז ע"א] ירידתה לנחל איתן אוסרתה, ואע"פ שעדין לא נערפה, אף האי נמי בהזמנה מיתסרא. ורבא גמר שם [שם] מע"ז, מה ע"ז בהזמנה לא, אף האי נמי בהזמנה לא, פי' גבי ע"ז אמרי' [ע"ז מ"ד ע"ב], האומ' בית זה לע"ז, שור זה לע"ז, מותר, שאין הקדש לע"ז.
<h2>דף מח.</h2>
מיתיבי כפה שהוא טמא מדרס ונתנתו על הספר, טהר מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, פי' צעיף שמשימה האשה בראשה, והוא מיטמא מדרס, שפעמי' שמשימתו תחתיה ויושבת עליו, ואם היה טמא מדרס ואחרי כן נתנתו לכרוך בו ספר תורה, טהר מן המדרס בלא שום טבילה, שמשעה שהזמינתו לשם ספר תורה בטל שם מדרס ממנו, ואומ' לו עמוד ונעשה מלאכתנו, ואינו מיוחד שוב למדרס, ואינו מטמא אדם וכלים, אבל טמא מגע מדרס, ששם כלי עליו, שאף מטפחות הספרים מיטמאות במגע, וזה הרי נגע בעצמו בעודו טמא מדרס, וכשייחדו לספר ואבד שם מדרס ממנו מכל מקום עדין כלי הוא ונשארה עליו טומ' מגע, שהרי הוא ראוי לה. ומדקאמ' טהר מן המדרס בהזמנה בעלמ' שנתנתו לספר, אלמ' הזמנה מילתא היא, וקשיא לרבא. ומתרץ, אימא כרכתו ונתנתו, פי' דאיכא מעשה עם ההזמנה, אבל לעולם הזמנה בלחוד לאו מילתא, ולמה לי נתנתו וכרכתו, פי' כיון דמפרשת דכרכתו למה למיתני דנתנתו לבד בכרכתו ייבטל, דהוה ליה מעשה, ומהדר כדרב חסדא, דתרויהו בענן הזמנה ומעשה, דכרכתו בלא נתנתו אינו מועיל, דהוה ליה מעשה לפי שעה, דאמ' רב חסדא האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילי וצר ביה תפילי אסור למיצר ביה זוזי, אזמניה ולא צר ביה, צר ביה ולא אזמניה, שרי למצר ביה פשיטי, פי' צר ביה אקראי בעלמ' אין מעשה זה אוסרו עד שיזמיננו ויחדנו לכך, ולאביי דאמ' הזמנה מילתא היא אזמניה אע"ג דלא צר ביה, צר ביה אי אזמניה אין אי לא אזמניה לא, פי' דמעשה לפי שעה אינו אוסר בלי הזמנה, אבל הזמנה בלי מעשה אוסרת, כדתניא נתנתו על הספר ולא תני כרכתו, ורבא בעי נתנתו וכרכתו.
תא שמע נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה, הוסיף בו דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה, פי' נפש בנין שעל הקבר, שבנאו לשם חי לכשימות, מותר בהנאה, דדוקא הזמנה שנעשת לשם המת אחרי שכבר מת אוסרת, אבל הזמנה דמחיים אינה אוסרת, אבל אם הוסיף בה דימוס אחד, שהיא שורה אחת של בנין, לשם מת, אסור בהנאה, אלמ' הזמנה מילתא היא, שאע"פ שעדין לא קבר שם המת הוא נאסר בהנאה. ומתרץ, הכא במאי עסיקינן דרמא בה מת, ודוקא בהוסיף בה דימוס לשם מת הויא הזמנה, אבל באמירה בעלמ' שאמ' יהא זה למת לא הויא הזמנה, ושני קרקע ממטלטלין, דאילו במטלטלין בדיבור בעלמ' הויא הזמנה, כדאמרי' גבי כפה נתנתו על הספר, דמשעה שנתנתו לכך בטל מעליה שם מדרס, וכדאמרי' נמי גבי סודרא אזמניה ולא צר ביה, דהויא הזמנה לאביי, ומיתסר בדיבור בעלמ' שהזמינו לתפילין בלי שום מעשה, ואורג בגד למת לאו דוקא, אלא אע"פ שהיה ארוג והזמינו, כדכתבית לעיל, הויא הזמנה דפליגי בה אביי ורבא, אבל הקרקע לא יאסר בדיבור בעלמ' לאביי עד שיעשה מעשה בהזמנתו, ומשום הכי תני הוסיף בו דימוס אחד לשם מת, אבל באמירה שאמ' יהא זה למת לא נאסר עד שיקבור בו. ומקשה, אי הכי מאי איריא הוסיף בו, כי לא הוסיף נמי, פי' כיון דרמא ביה מת אין לך הזמנה גדולה מזו כשאמרו נקברהו במקום פל' וקברוהו שם, ולא דמי לצר ביה ולא אזמניה, דהתם צר ביה לפי שעה, אבל הכא דאין דעתו לסלקו משם הוי אזמניה וצר ביה, ומה צרך להוסיף עליו דימוס, ומהדר, לא צריכא אע"ג דפנייה, פי' לא צריכא האי דתני הוסיף, אלא לאשמועינן דאע"ג דפנייה למת לאחר זמן מתוך הקבר, אסור בהנאה, משום דהאי הוסיף הויא לה הזמנה, דאי לא אוסיף, אי פנייה, הוה ליה כצר ביה ולא אזמניה, וכגון שמתחילה קברו על דעת לפנותו, שאם מתחילה קברו על דעת שלא לפנותו, אע"פ שפינהו אסור לעולם, אע"פ שלא הוסיף בו דימוס אלא נעשה לשם חי וקבר שם לעמוד שם לעולם, אין לך הזמנה גדולה מזו, ואיכא הזמנה ומעשה, אלא ודאי קברו על דעת לפנותו, דדמי לצר ביה ולא אזמניה, הילכך אם הוסיף בו דימוס אחד לשם מת, דהויא לה הזמנה עם מעשה כל דהוא, נאסר עולמית אע"ג דפנייה. ודוקא כשקברו על דעת לפנותו מותר הקבר אם פינהו, אבל אם קברו להיות שם עולמית, ואחרי כן נמלך לסלקו בעבור כבודו, נאסר עולמית, דנהי דבעבור כבודו יכול לפנותו, אבל לא שיותר מקומו, כדכתבי' לעיל. אמ' רפרם בר פפא אם היה מכירו חולצו ומותר, פי' אם היה מכירו לאותו דימוס שעשה לשם המת, חולצו ומותר, כיון שפינה המת משם.
ת"ש החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבור בו עולמית, פי' אלמ' הזמנה מילתא היא, וקס"ד הוא הדין אם חצבו למת אחר, ומהדר, התם משום כבוד אביו. הכי נמי מיסתברא, מדקתני סיפא רשב"ג אומ' אף החוצב אבנים לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית, אי אמרת בשלמ' משום כבוד אביו שפיר, אלא אי אמרת משום הזמנה, טווה ולא ארג מי איכא למאן דאסר. ת"ש קבר חדש מותר בהנאה, אם הטיל בו נפל אסור בהנאה, הטיל אין, לא הטיל לא, פי' חדש שנחצב למת, מותר בהנאה דבהזמנה בלחוד לא מיתסר עד שיטיל בו נפל, וקשיא לאביי. ומהדר, הוא הדין אע"ג דלא הטיל, ולאפוקי מרשב"ג דאמ' אין לנפלים תפושת קבר, קמ"ל דיש לנפלים תפושת קבר. ת"ש מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו, כיצד, גבו למת סתם זהו מותר המתים למתים, גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו, פי' אלמ' הזמנה לאו מילתא היא, דאי מילתא היא יהא אסור המותר ליורשיו. ואע"ג דאמרן דבטווי ולא אריג לא אמ' אביי דתיהוי הזמנה, הני מילי במידי דחסר מלאכה, כגון טווי ולא אריג, שרוצה לארוג ממנו בגד, ואבנים שרוצה לעשות מהם קבר, אבל מעות אין להן גמר מלאכה אחר אלא גבייתן, והילכך בגבייה בלבד נאסרין. ומהדר, ולטעמי' אימ' סיפא, ר' מאיר אומ' לא יגע בהם עד שיבוא אליהו, ר' נתן אומ' יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מיטתו, אלא אביי מתרץ לטעמיה, ורבא מתרץ לטעמיה, אביי מתרץ לטעמיה, דכול' עלמ' הזמנה מילתא היא, ת"ק סבר דחזי ליה תפיש, דלא חזי ליה לא תפיש, הילכך ינתן ליורשיו, ור' מאיר מספקא ליה אי תפיש אי לא תפיש, הילכך לא יגע בו עד שיבוא אליהו, ור' נתן פשיטא ליה דודאי תפיש, הילכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מיטתו. ורבא מתרץ לטעמיה, דכול' עלמ' הזמנה לאו מילתא היא, פי' וטעמיהו דר' מאיר ור' נתן לאו משום איסורי הנאה, אלא משום דנתבזה זה שגבו בעבורו, ות"ק סבר אחולי אחיל זילותיה לגבי יורשיו, ור' מאיר מספקא ליה אי מחיל אי לא, הילכך לא יגע בהן עד שיבוא אליהו, ור' נתן פשיטא ליה דלא מחיל, הילכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מיטתו.
<h2>דף מח:</h2>
ת"ש היו אביו ואמו מזרקין עליו כלים, מצוה על אחרים להצילן, פי' היו מתכוונין לזרוק הכלים עליו לשומרם כדי שייקברו עמו ולא ייהנו מכלי תשמישיו או מכלים שהיו מיוחדין בעבורו, ומצוה על אחרים להצילן ולסלקן מעליו, שאין לך השבת אבדה גדול מזה, ואי אמרת הזמנה מילתא היא מה תועיל הצלתן, אלא ש"מ הזמנה לאו מילתא היא. ומהדר, התם משום מרריהו, פי' מתוך צערם הן עושין ואין זו הזמנה בכל לב, אי הכי הינו דקתני עלה אמ' רשב"ג במה דב' אמ' שלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אסורין, פי' ואי משום מרריהו קא עבדי, למה נאסרין בנגיעת המיטה, תירגמה עולא במטה הנקברת עמו, דמיחלפי בתכריכי המת, פי' במיטה שמוליכין אותו שם לקוברו, ומדרבנן נאסרין, אע"ג דמשו' מרריהו קא עבדי ולא בכל לב, גזירה משום תכריכיו, שלא יאמרו גם תכריכי המת (אסורין) [מותרין] בהנאה, שאין דרך להוליך במטה שמוליכין שם המת לקוברו אלא דבר הנקבר עמו, כגון תכריכיו, או כלי תשמישיו שהיו קוברין עמו כדי שלא ישתמש בהן אחר, ולהכי מצילין אותן שלא יוליכום עם המיטה ולא ייאסרו מדרבנן.
ת"ש אמ' לאומן עשה לי תיק של ספר, או נרתיק של תפילין, עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בו חול, ומשנשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול, אלמ' הזמנה לאו מילת' היא, וקשיא לאביי. ומהדר, תנאי היא, דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה, פסולות, פי' דהלכה למשה היא שיהו מצופות עור, ובענן מן המותר בפיך, [עור בהמה טהורה כשרות], ואע"פ שלא עיבדן לשמן, רשב"ג אומ' אף עור בהמה (כשרה) [טהורה] פסולות עד שיעבדם לשמן, הרי ת"ק דלא בעי עיבוד לשמן סבירא ליה דהזמנה לאו מילתא היא, ולא איכפת ליה בה, ורשב"ג סבר דהזמנה מילתא היא, ולהכי הוה בעי עיבוד לשמן, והוא הדין נמי דפליגי בקלף של תפילין ובגוילין דספר תורה, ואתיא דרבא כרבנן ודאביי כרשב"ג. אמ' ליה רבינא לרבא איכא דוכתא דרמי ביה מת וארגי ליה בגד, פי' היאך חלקתם בדבר שאינו נמצא, אמ' ליה כגון שיכבי דהרפניא, פי' שלאחר מיתתם היו אורגין תכריכיהן, והזמנה דמחיים לאו הזמנה היא כדאמרן. דרש מרימר הילכת' כותיה דאביי, ורבנן אמרי הילכת' כותיה דרבא, ומסיק תלמ' והילכת' כותיה דרבא. וכיון דהלכה כרבא דהזמנה לאו מילתא היא, ורבא אתי כרבנן, אם כן לא בענן עיבוד לשמן, ואע"ג דאמרי' בפ' הניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו אמ' ליה ספר תורה שכתבתי לפל' גוילים שבו לא עיבדתים לשמן, אמ' לו [מתוך שאתה] נאמן (אתה) להפסיד שכרך, (ואין) אתה נאמן לפסול ספר תורה כול', ר' אבהו כרשב"ג סבירא ליה, כאביי וכמרימר ולית הילכת' כותיהו. ובריש פרק התכלת [מנחות מ"ב ע"ב] אמרי' דפליגי רב ושמואל דשמואל סבר בענן גבי ציצית טוויה לשמה, ורב לא בעי טוייה לשמה, ואוקימנא התם פלוגתיהו כרבנן ורשב"ג דתפילין, ואתי רב כרבנן, ושמואל כרשב"ג, וקימ' לן דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי, הילכך לית הילכת' כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן, ועיין מה שכתבתי שם.
<h2>דף מט:</h2>
ארבע מיתות נמסרו לבית דין, סקילה, שריפה, הרג, וחנק, ר' שמע' אומ' שריפה, סקילה, חנק, והרג, זו מצות הנסקלין.
ארבע מיתות נמסרו לבית דין כול'. אמ' רבא אמ' רב סחורה אמ' רב הונא כל מקום ששנו חכמ' דרך מניין אין מוקדם ומאוחר, חוץ משבעה סממנין, דתנן שבעה סממנין מעבירין על הכתם, רוק תפל, ומי גריסין, ומי רגלים, נתר, ובורית, קימוניא, ואשלג, וקתני סיפא העבירן שלא כסדרן, או שהעביר שבעתן כאחת, לא עשה כלום. פי' מקום ששנו חכמ' דרך מיניין וסידרו דבר אחרי דבר, לא דיקדקו במשנתם לשנותן כסדר, שיש מקום שמה ששנו במשנה אחרון צריך להיות מוקדם, כגון סדר שמנה בגדי כהן גדול, דתנן, בכתנת, ובמכנסים, במצנפת, ובאבנט, מוסף עליו כהן גדול, חושן, ואפוד, ומעיל, וציץ, ותניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים, ת"ל ומכנסי בד יהיו על בשרו, אבל שבעה סממנין מנה התנא דוקא המוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר. רב פפא סבא משמיה דרב אמ' אף ארבע מיתות, מדקא פליג ר' שמע' ש"מ דוקא קתני, פי' ונפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות שהוא נידון בחמורה.
<h2>דף נב.</h2>
זו מצות הנסקלין, מאי זו מצות הנסקלין, פי' היכא קאי, דהא בפירקין לא מפרש מצות הנסקלין, ומהדר משום דתנא נגמר הדין מוציאין אותו לסוקלו, ובית הסקילה היה גבוה שתי קומות, וקא בעי למיתני מצות הנשרפין, תנא זו מצות הנסקלין, ואפירקין דלעיל קאי.
מצות הנשרפין, היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקו לתוך פיו, ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. [ר' יהודה אומר אף הוא אם מת בידם לא היו מקיימין בו מצות שריפה, אלא פותח את פיו בצבת שלא בטובתו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו]. א"ר אלעזר ביר' צדוק מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה, אמרו לו מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי.
מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל, שלא יוכל להתהפך אנה ואנה ותיפול הפתילה על בשרו מבחוץ. ונותנין סודר קשה לתוך הרכה, מפני שהרכה אינה חונקת כדי לפתוח פיו, והקשה חותכת גרונו, לפיכך נותנין קשה מבפנים לחנוק, ורכה מבחוץ להגן. וחומרת את בני מעיו, לשון שריפה, כמו [איכה ב'] חמרמרו מעי, [חולין נ"ו ע"א] נפלה לאור ונחמרו בני מעיה. מאי פתילה, אמ' רב מתנה פתילה של אבר, מנלן, דלא עבדינן שריפה ממש, רב מתנה אמ' אתיא שריפה שריפה מעדת קרח, דכת' בהו [במדבר י"ז] החטאים האלה בנפשותם, שנשמתן נשרפת וגופן היה קיים, ור' אלעזר אמ' אתיא שריפה שריפה מבני אהרן, דכת' [בהו] [ויקרא י'] וימותו לפני יי', כעין מיתה, שהגוף קיים. [ע"ב] מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי. אמ' רב יוסף בית דין של צדוקין היה, שאינן דורשין מדרש חכמ' גזירה שוה, אלא מפרשין המקרא כמשמעו.
<h2>דף נב:</h2>
מצות הנהרגין, היו מתיזין את ראשו בסיף, כדרך שהמלכות עושה, ר' יהודה אומ' ניוול הוא זה, אלא מניח ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ, אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו. מצות הנחנקים, היו משקעין אותו בזבל עד אר[כו]בותיו, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו, זה מושך אצלו [וזה מושך אצלו] עד שנפשו יוצאה.
מתני'. מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסיף כול', תניא אמ' להן ר' יהודה לחכמ' אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה [ויקרא י"ח] ובחוקותיהם לא תלכו, פי' והאי דקאמ' במתני' ניוול הוא זה, הכי קאמ', אף זה ניוול, והילכך טפי עדיף ליה למיעבד בקופיץ אע"פ שהוא יותר ניוול, מלעשות בסיף שהוא חוק הגוים, אינמי יש לומ' זה קורא ניוול מפני שהוא חוק הגוים, וביזיון הוא לו שנהרגהו כדרכי הגוים, ורבנן, כיון דכת' סייף באוריתא לאו מיניהו גמרי', דאי לא תימ' הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן, והכת' ובחוקותיהם לא תלכו, אלא כיון דכתיב שריפה באוריתא, [ירמיה ל"ד] בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים ישרפו לך, לאו מיניהו גמרינן, הכא נמי כיון דכת' סיף באוריתא, לאו מיניהו גמרינן, פי' היו שורפין על המלכים כל כלי תשמישן שלא ישתמש בהן אחר.
<h2>דף נג.</h2>
אילו הן הנסקלין, הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה, הבא על הזכור, ועל הבהמה, והאשה המביאה עליה את הבהמה, המגדף, והעובד ע"ז, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה מאורשה, והמסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה. הבא על האם חייב עליה משום אשת אב ומשו' האם, ר' יהודה אומ' אינו חייב עליה אלא משום האם בלבד, הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, בין מן האירוסין בין [מן] הנישואין. הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין בין מן הנישואין.
מתני'. אילו הן הנסקלין כול'. אי קשיא, אמאי לא תני גבי זכר והמביא עליו את הזכר, כדתני גבי בהמה. תשובה, כי קתני הבא על הזכור משמע דתרויהו בסקילה, בין הרובע בין הנרבע, כדמשמע הבא על האם ועל אשת אב ועל הכלה, שהנואף והנואפת בסקילה, ומשום הכי לא תני והמביא עליו את הזכר, אבל הבא על הבהמה, אע"ג דגם הבהמה בסקילה, לא מישתמע מיניה האשה המביאה עליה את הבהמה, להכי הדר תנייה. והוא הדין נמי האיש המביא עליו את הבהמה, כדאמרי' בגמרא, והאי דנקט אשה אורחא דעלמא נקט, והוא הדין לאיש. מתני'. הבא על האם חייב עליה כול', פי' אם בא עליה בשוגג חייב שתי חטאות, משום שני שמות, משום אם ומשום אשת אב, ובאלמנה מיירי, דאיסור אשת אב נוהג אפי' לאחר מיתה, כדלקמ', אבל אילו היה האב קיים חייב עליה גם משום אשת איש.
<h2>דף נג:</h2>
הבא על אשת אב כול', מאי טעמ' דר' יהודה, אמ' אביי דאמ' קרא [ויקרא י"ח] אמך היא, משום אמו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אשת אב.
<h2>דף נד.</h2>
תניא איש אשר ישכב את אשת אביו [ויקרא כ'], משמ' בין אשת אביו שהיא אמו, ובין אשת אביו שאינה אמו, אמו שאינה אשת אביו מנין, ת"ל ערות אביו (ערות אביו) גלה, מופנה, לדון ממנו גזירה שוה, מות יומתו בסקילה, אתה אומ' בסקילה או [אינו] אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, נאמר כאן דמיהם בם, ונאמר באוב וידעוני [שם] באבן ירגמו אותם דמיהם בם, מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה, והכי נמי גבי כלתו [שם] ואיש אשר ישכב את כלתו מות יומתו שניהם דמיהם בם.
הבא על הזכור, ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה, אם אדם חטא מה חטאת הבהמה, אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה, לפיכך אמ' הכת' תיסקל, ד"א שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל איש פל' על ידיה.
מתני'. הבא על הזכור כול', זכר מנלן, דת"ר איש אשר ישכב את זכר משכבי אשה מות יומתו [ויקרא כ'], בסקילה, אתה אומ' בסקילה או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, נאמר כאן דמיהם בם, ונאמר באוב וידעוני [שם] דמיהם בם, מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה.
<h2>דף נד:</h2>
בהמה מנלן, דת"ר איש אשר יתן את שכבתו בבהמה מות יומת [ויקרא כ'], בסקילה, אתה אומ' בסקילה או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, נאמר כאן ואת הבהמה תהרוגו, ונאמר להלן [דברים י"ג] כי הרוג תהרגנו, במסית, מה להלן בסקילה, כדכת' [שם] וסקלתו באבנים ומת, אף כאן בסקילה.
<h2>דף נה:</h2>
מתני'. המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם כול', פי' עד שיפרש שם המיוחד, שאינו חייב על הכינויין, וסתמא כרבנן, ודלא כר' מאיר. בכל היום, כשהיו בודקין את העדים, לא היו אומ' השם בפירוש כמו ששמעו מפי המגדף, אלא היו אומ' בכינוי, יכה יוסה את יוסה, והיו מכנין שם הבורא ביוסה, מפני שהוא בן ארבע אותיות, ורוב אותיות השם כתובות בו, ויכה יוסה את יוסה הוא לשון קללה, כדתנן בשבועות [ל"ה ע"א] יככה האלהים זו היא האלה האמורה בתורה, ולהכי נקט יוסה את יוסה, דבענן שיברך שם בשם, כדאמרי' לקמן, ואחר שנגמר הדין והיו רוצים להורגו, אינן רשאין להורגו על עדות כינוי, עד שישמעו העדות בפירוש מפי העדים, הילכך מוציאין כל אדם לחוץ, שלא ישמיעו ברכת השם לרבים, ושואלין לגדול שבעדים שיאמר עדותו בפירוש, והדיינין עומדים על רגליהן, מפני כבוד השם, וקורעין בגדיהם ולא מאחין לעולם, והעד השני אינו אומ' בפירוש, אלא אומ' אף אני שמעתי כמוהו, וכן העד השלישי. תנא עד שיברך שם בשם, מנהני מילי, אמ' שמואל דאמ' קרא [ויקרא כ"ד] ונוקב שם יי' מות יומת וגומ' בנקבו שם יומת.
<h2>דף נו.</h2>
המגדף, אינו חייב עד שיפרש את השם, א"ר יהושע בן קרחה בכל יום דנין את העדים בכינוי, יכה יוסה את יוסה, נגמר הדין לא היו הורגין בכינוי, אלא מוציאין את כל האדם לחוץ, ומשיירים את הגדול שבהן, ואומ' לו, אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומ', והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין, והשני אומ' אף אני כמוהו, והשלישי אומ' אף אני כמוהו.
<h2>דף ס.</h2>
יכה יוסה את יוסה, אמ' רב אחא בר יעקב אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות, לאפוקי שם בן שתי אותיות דלא, פשיטא, יכה יוסה את יוסה תנן, מהו דתימ' מילתא בעלמ' הוא דנקט, קמ"ל. והדיינין עומדין על רגליהן, מנלן, א"ר יצחק דבי ר' אמי דאמ' קרא [שופטים ג'] ואהוד בא אליו והוא יושב בעליית המקרה וגו', והלא דברים קל וחומ', ומה עגלון מלך מואב שהוא גוי, ולא ידע אלא בכינוי, עמד, יש' ושם המפורש על אחת כמה וכמה. קורעין מנלן, דכת' [מ"ב י"ח] ויבוא אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים ויגידו לו את דברי רבשקה. ולא מאחין מנלן, א"ר אבהו אתיא קריעה קריעה, כת' הכא [שם] קרועי בגדים, וכת' התם [שם ב'] ואלישע רואה וגומ' ויקרעם לשנים קרעים, ממשמע שנ' ויקרעם, איני יודע שהם שני קרעים, ומה ת"ל קרעים, מלמד שהן קרועין ועומדין לעולם. ת"ר אחד השומע, ואחד השומע מפי השומע, חייב לקרוע, והעדים אין חייבין לקרוע, שכבר קרעו משעה ששמעו. אמ' רב יהודה אמ' שמואל השומע הזכרה מפי הגוי אינו חייב לקרוע, ואם תאמר רבשקה, יש' משומד הוה. ואמ' רב יהו' אמ' שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד, לאפוקי כינוי דלא. והשני אומ' אף אני כמוהו, אמ' ריש לקיש ש"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות, ומעלה הוא דעבוד רבנן בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות, דתנן לעיל [כ"ט ע"א] שהיו בודקין זה בלא זה, והכא דלא איפשר אוקמוה רבנן אדאוריתא, דאי ס"ד פסול, הכא משום דלא איפשר קטלינן ליה לגברא. והשלישי אומ' אף אני כמוהו, סתמא כר' עקיב' דמקיש שלשה לשנים, כדתנן במכות [ה' ע"ב].
<h2>דף ס:</h2>
העובד ע"ז, אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטיר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה, והמקבלו עליו לאלוה, והאומ' לו (אבי) [אלי] אתה. אבל המגפף, והמנשק, והמכבד, והמחבק, והמרבץ, המרחיץ, הסך, המלביש, המנעיל, עובר בלא תעשה, [הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה], הפוער עצמו לבעל פעור (הוא) [זו] היא עבודתו, והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו.
מתני'. העובד ע"ז אחד העובד כול', פי' המזבח והמקטיר והמנסך הוא חייב אע"פ שאין דרך עבודתה בכך, כדילפינן לקמן, והמשתחוה נמי חייב, כדכת' [דברים י"ז] וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם, והמקבלו עליו באלוה, אע"פ שלא השתחוה לו ולא עבד אותו בשום עבודה, אלא שקיבל עליו אלהותו בלבד, חייב, כדכת' [שמות ל"ב] וישתחוו לו [ויזבחו לו] ויאמרו אלה אלהיך ישר', אלמ' כך מחשב הכת' קבלת האלהות כזביחה וכהשתחויה, והא דתני תרתי, חד בפניו וחד שלא בפניו, דאי הוה תני חדא הוה אמינא דוקא בפניו, תנא סיפא והאומר לו אלי אתה דהוי בפניו, מכלל דרישא דתני והמקבלו עליו לאלוה, אפי' שלא בפניו. אבל המגפף והמנשק כול' אינן [אלא] בלא תעשה דלא תעבדם, והוא שאין דרכה של אותה ע"ז לעובדה בכך, ואפי' הכי משום שעשה לה דרך חיבה וכבוד עובר בלאו, אבל מיתה לא מיחייב שלא כדרכה אלא אהני דתנן. הנודר בשמו, שאומר הרי עלי קרבן לע"ז, או הנשבע בשמו, עובר בלא תעשה, ושם אלהים אחרים לא תזכירו [שמות כ"ג], תרגום נשבע, מקיים. הפוער עצמו לפעור, ומתריז לפניו, אע"פ שהוא דרך בזיון, זו היא עבודתו וחייב עליה סקילה, וכן הזורק אבן למרקוליס, אע"פ שהוא דרך בזיון, שנראה כסוקלו באבנים, זו היא עבודתו וחייב עליה סקילה. ומרקוליס היא שתי אבנים זו בצד זו ואחת על גביהן, זה הוא תחילתו, וזורקין לפניו עד שנעשה גל גדול. וכל העובד ע"ז כדרכה, ואע"פ שאינה דרך כבוד, נפקא לן מוילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם [דברים י"ז], דמשמע שעבד להם כדרך עבודתן.
ואמרי' מאי אחד העובד, פי' אטו כל הני דתני לאו עובד נינהו, א"ר ירמיה הכי קאמ', אחד העובד כדרכה, ואחד המזבח והמקטיר והמנסך והמשתחוה אפי' שלא כדרכה, פי' הני שהן של כבוד נאסרו אפי' שלא כדרכה, (כגון פעור ומרקוליס וכיוצא בהן), ואם עבדה כדרכה, [כגון פעור ומרקוליס וכיוצא בהן], אע"פ שאינן בדרך כבוד חייב, כדכת' [דברים י"ז] וילך ויעבוד אלהים אחרים וכת' וסקלתו באבנים ומת, ואזהרתיה מופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני [שם י"ב]. וליחשוב נמי זורק, פי' אבל מקבל ומהלך, אע"ג דחשיבי בפנים, בע"ז לא חשיבי עבודות, כדאמרי' בפ' השוחט [חולין ל"ט ע"ב], שאין המחשבה פוסלת בע"ז אלא בשתי עבודות, דהינו בשחיטה ובזריקה, אבל בקבלה והולכה לא, אמ' אביי זורק הינו מנסך, דכת' [תהלים ט"ז] (ו)בל אסיך נסכיהם מדם, פי' אלמ' גם זריקת הדם תיקרי ניסוך, וכי תנן מנסך, בין ניסוך היין בין ניסוך הדם.
מנהני מילי, דת"ר אילו נאמר זובח יחרם, הייתי אומ' בזובח קדשים בחוץ הכת' מדבר, ת"ל [שמות כ"ב] לאלהים, בזובח לע"ז הכת' מדבר, אין לי אלא זובח, מקטיר ומנסך מנין, ת"ל [שם] בלתי ליי' לבדו, ריקן עבודות כולן לשם המיוחד, פי' ריקן וביטל כל עבודות הנעשות לשם שלא יעשה אותם לשום ע"ז שבעולם, ובודאי דאע"ג דאין דרכה בכך, דאי דרכה בכך מאי איריא הנך הנעשות לשם, אפי' כל עבודות דעלמ' חייב, כדנפקא לן מוילך ויעבד אלהים אחרים, אלא ודאי לשלא כדרכה איצטריך קרא, ותו דכת' לאלהים דמשמע כל אלהים ואע"פ שאין דרכן בכך, ולפי שיצאת זביחה לדון, מנין לרבות השתחויה, ת"ל [דברים י"ז] וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם, פי' וכת' התם וסקלתו באבנים ומת, ואזהרתיה מלא תשתחוה לאל אחר [שמות ל"ד], יכול שאני מרבה מגפף מנשק מכבד ומרביץ, ת"ל זובח, זביחה בכלל היית, ולמה יצאת, להקיש אליה, מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבין עליה בחוץ, אף כל עבודות פנים חייבין עליהן בחוץ, פי' יכול שאני מרבה מהשתחויה במה מצינו, מה מצינו בהשתחויה שאע"פ שאינה עבודה, מפני שהיא דרך כבוד חייבין עליה, אף המגפף והמנשק כול' אע"פ שאינן עבודות כיון שהן דרך כבוד יתחייב עליהן סקילה, ת"ל זובח, זביחה בכלל דבלתי ליי' היית, דמשמ' שכל עבודות הנעשות לשם, העושה אותן לע"ז יחרם, דהינו חייוב מיתה, ולמה פרט זובח, ולא אמ' עובד לאלהים יחרם בלתי ליי' לבדו, אלא להקיש אליה, מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים הנעשת למזבח, אף כל הכלל בלתי ליי' לבדו לא ריבה אלא עבודות הנעשות בפנים על גבי המזבח, דהינו מקטיר ומנסך וזורק, ולמעוטי מגפף ומנשק כול', ולמעוטי נמי הדליק לה את הנר או ערך לה שולחן, אע"פ שנעשין לשם, משום דבענן דומיא דזביחה שהיא עבודת מזבח.
<h2>דף סא.</h2>
רב המנונא אירכסו לי' תורי, פגע ביה רבה, רמא ליה מתני' אהדדי, תנן העובד ע"ז, עובד אין, אומ' לא, והתנן האומר אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, פי' הכא תנן העובד, דמשמע דוקא עובד, אבל אם אמ' לפני עדים אלך ואעבוד ע"ז אינו חייב באמירה בלחוד, עד שיעשה מעשה ויעבוד, ולקמ' גבי מסית בפירקין תנן שאם אמ' הניסת אעבוד ע"ז זו שיש כאן, או אם אמ' אלך ואעבוד ע"ז שבמקום פל', או שאמ' נלך ונעבוד, בכולהו חייב, ואע"ג דקאמ' אלך במקום פל' ואעבוד, דאיכא למימ' עד דאזיל מימליך, אפי' הכי חייב, ואפי' אמ' נלך ונעבוד, דאיכא למימ' כיון דשתף נפשיה בהדי אחריני דילמא מימלכי אחריני ומימליך איהו נמי בהדיהו, אפי' הכי חייב, אלמ' באמירה בעלמ' שקיבל עליו מיחייב, ואע"פ שלא עבד, ואסיק אביי [ע"ב] לא קשיא, כאן בניסת מפי עצמו, כאן בניסת מפי אחרים, מפי עצמו מימליך, מפי אחרים גריר בתריהו, פי' מתני' דהכא שאין לו מי שיסיתנו אלא הוא בעצמו, הילכך אע"פ שאמ' אלך ואעבוד לא מיחייב, דמימליך והדר ביה, עד שיעבוד, ומתני' דהתם מיירא בניסת מפי אחרים, שהוא נמשך אחריהם, והילכך משעה שקיבל עליו לעבוד אע"פ שעדין לא עבד חייב. ואמ' אביי מנא אמינא לה, דכת' [דברים י"ג] לא תאבה לו ולא תשמע אליו, הא אבה ושמע חייב.
<h2>דף סא:</h2>
איתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה, פי' מפני אהבתו של גוי השתחוה ועבד לפסלו, וכן נמי מפני יראתו של גוי, והאי יראה לאו בסכנת נפש היא, אלא שהיה ירא שמא יכנו ויצערנו, או שמא יטול ממונו, דומיא דמאהבה, אביי אמ' חייב, רבא אמ' פטור, אביי אמ' חייב, דהא פלחה, רבא אמ' פטור, אי קיבלה עליה באלוה אין, אי לא לא, פי' בפ' שני דע"ז [כ"ז ע"ב] אמרי' דפליגי ר' ישמעאל ור' אליעזר, דר' אליעזר סבר בע"ז ייהרג ואל יעבור, ור' ישמעאל סבר יעבור ואל יהרג, דכת' [ויקרא י"ח] וחי בהם, ולא שימות, ואביי ורבא הכא לאו בפלוגת' דהני תנאי קמיפלגי, אלא אביי אמ' לא מיבעיא לר' אליעזר דחייב, אלא אפי' לר' ישמעאל חייב, דעד כאן לא פטר ר' ישמעאל אלא באונס מיתה, אבל מאהבה ומיראה דליכ' אונס מיתה, מודה ר' ישמעאל, ורבא אמ' פטור, משום דסבירא ליה כר' ישמעאל, וקסבר כי היכי דבאונס מיתה פטר, הם הכי נמי מאהבה ומיראה, משום דלא קיבליה עליה באלוה, שכל מה שעושה אינו עושה מרצונו בכל לב, אלא מפני אהבתו ויראתו של גוי, ולא שמודה בע"ז, ואיזה עובד ע"ז חייב, שמקבלו עליו באלוה ועושה בכל לב. וכל זה הוא בצינעה, אבל בפרהסיא, היכא דאיכא עשרה דיש', אפי' באונס מיתה חייב, והוי נעבד, כדאמרי' בע"ז בפ' ר' ישמעאל [נ"ד ע"א], אפי' אליבא דרבא.
<h2>דף סג:</h2>
הנודר בשמו ומקיים בשמו הרי זה בלא תעשה, מנלן, דתניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו [שמות כ"ג], שלא יאמר אדם לחברו שמר לי אצל ע"ז פל' ואני אשמר לך אצל ע"ז פל', (ו)לא ישמע על פיך [שם], שלא ידור ויקיים בשמו, ושלא יגרום לאחרים שידרו ויקיימו בשמו. מסייעא ליה לאבוה דשמואל דאמ' אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בע"ז שלו, והתורה אמרה (ו)לא ישמע על פיך. כי אתא עולא (אמ') בת בקל נבו, אמ' ליה רב נחמן היכא בת מר, אמ' ליה בקל נבו, אמ' ליה והכת' ושם אלהים אחרים לא תזכירו, אמ' ליה הכי א"ר יוחנן כל ע"ז שכת' בתורה מותר להזכיר שמה, והא היכא כתיבה, [ישעיה מ"ו] כרע בל קורס נבו. ואי קשיא ומרקוליס היכא כתיבא, יש מתרצים כי רם קילוס הוא שמה, וחכמ' כינו שמה לגנאי מר קוליס, וישו הנצרי ישוע היה שמו, וקראוהו ישו לגנאי. [ס"ד ע"א] הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו, ואע"ג דמיכוין לבזוייה, והזורק אבן למרקוליס, ואע"ג דמיכוין למירגמה.
<h2>דף סד.</h2>
הנותן מזרעו למולך, אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש, מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך, אינו חייב, עד שימסור למולך ויעביר באש.
מתני'. הנותן מזרעו למולך כול', ודייקינן, קתני מולך, וקתני ע"ז, אמ' ר' אבין תנן כמאן דאמ' מולך לאו ע"ז הוא, פי' בכלל אילו הנסקלין קתני עובד ע"ז, וקתני נמי מולך, אלמ' עבודת המולך לאו עבודת ע"ז היא, דאי ע"ז היא הויא לה בכלל העובד ע"ז, ואי אמרת דאתא לחיובי עלה אע"פ שאין דרכה בכך דומיא דעבודות פנים, מפני שהיא עבודה חשובה, אם כן ליתנייה גבי מזבח ומקטיר ומנסך דתנן שחייבין עליהן אפי' שלא כדרכן, וליתני מסר למולך או לשאר ע"ז והעביר באש בהדיהו, אלא לאו ש"מ מולך לאו ע"ז הוא, אלא חוק בעלמ' הוא שנהגו האומות לעשות, ודוקא למולך שנהגו לעשות לפניו כן חייב, אבל לשאר ע"ז פטור, שאינו חוק לאותה ע"ז, ומשום עובד ע"ז לא מיחייב, דתניא אחד למולך ואחד לשאר ע"ז חייב, ר' אלעזר ביר' שמע' אומ' למולך חייב, לשאר ע"ז פטור, פי' ת"ק סבר מולך ע"ז הוא, ובין למי שרגילין העולם להעביר לפניו והוא הנקרא מולך, ובין לשאר ע"ז שאין רגילין לעובדה בכך, חייב, דמולך דאמ' רחמ' לאו להאי בלחוד קרי מולך, אלא כל ע"ז קורא מולך, מפני שמקבל מלכותה עליו, ואע"פ שאין דרכה בכך חייב, ודמיא העברת האש לעבודות פנים, שאע"פ שעשאן לשלא כדרכה חייב, ור' אלעזר ביר' שמע' סבר דוקא למולך חייב, אבל שלא למולך פטור, דמולך דוקא קאמ' רחמ', שרגילים הגוים להעביר לפניו, ולא משום עבודת ע"ז הוא, אלא חוק בעלמ' הוא והקפיד' עליו תורה לחייבו סקילה, והילכך לשאר ע"ז שאין חוקה בכך פטור, ומתני' (ר' שמע' בן אלעזר) [ר' אלעזר ביר' שמעון] היא.
<h2>דף סד:</h2>
א"ר יניי אינו חייב עד שימסרנו לכומרים, שנ' [ויקרא י"ח] ומזרעך לא תתן, והיא מסירת המולך דתנן במתני'. תניא ומזרעך לא תתן להעביר למולך, יכול העביר ולא מסר יהא חייב, ת"ל לא תתן, פי' היא מסירת הכומרין, מסר ולא העביר יהא חייב, תלמ' לומ' להעביר, מסר והעביר ולא למולך יהא חייב, ת"ל למולך, פי' דקסבר מולך לאו ע"ז הוא אלא חוק בעלמא, מסר והעביר למולך ולא באש יהא חייב, נאמר כאן להעביר, ונאמ' להלן [דברים י"ח] לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, מה להלן באש, אף כאן באש, ומה כאן למולך אף להלן למולך. תניא כי מזרעו נתן למולך מה תלמ' [לומר], לפי שנ' לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, אין לי אלא בנו ובתו, (בין) [בן] בנו ובן בתו מניין, ת"ל כי מזרעו, אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין, ת"ל בתתו מזרעו. אמ' רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה, היכי דמי, אמ' (רב) [אביי] שירגא דליבני בי מיצעי, נורא מהאי גיסא, ונורא מהאי גיסא. רבא אמ' כי משורתא דפוריא, פי' אינו מעביר ברגליו, אלא קופץ כדרך שהתינוקות קופצים בפורים, שעושין חפירה בארץ והאש בוער בה, והן קופצין משפתה אל שפתה, ואינו נשרף, מדקאמ' לקמ' המעביר עצמו פטור, ואם הוא נשרף מאי שייך לומ' פטור, אלא ודאי לאחר העברה חי הוא, ודאמרי' [לעיל ס"ג ע"ב] בחזקיה שסכתו אמו סלמנדרא, לאו למולך הוה, אלא לאלהי ספרוים, דהתם שריפה כתיבא.
<h2>דף סה.</h2>
ובעל אוב, זה הפיתום והמדבר משחיו, וידעוני, המדבר בפיו, הרי אילו בסקילה, והנשאל בהן באזהרה. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו, פי' מעלה את המת על ידי כשפים בשחיו של מכשף תחת זרועותיו ומדבר משם, והמת קורא אוב, שהוא כלי חרש הממלאין אותו יין, כדכת' [איוב ל"ב] כאובות חדשים יבקע, ולשון תרגום הוא פיתום, שהוא קנקן של יין, ומדמה את המת לכלי חרש ריקם, כך הוא הגוף בלא הנשמה. וידעוני זה המדבר בפיו, חיה אחת היא ששמה ידוע, ומכניס ממנה המכשף עצם לתוך פיו ומדבר על ידי כשפים. הרי אילו בסקילה, כדכת' [ויקרא כ'] באבן ירגמו אותם, והנשאל בהן להגיד לו מה שצריך, הוא בלאו, דכת' [שם י"ט] אל תפנו אל האובות ואל הידעונים.
אמ' עולא במקטר לשד, פי' בעל האוב מקטר לשד כדי להצליח בכשפיו, אמ' ליה רבה מקטר לשד עובד ע"ז הוא, פי' וכבר תנא עובד ע"ז, אם כן בעל אוב ענין אחר הוא ואינו עובד ע"ז, אלא אמ' רבה במקטר לחברו, פי' אינו מתכוין בהקטרה זו כדי לעובדו ולקבלו עליו לאלוה, אלא מקטיר לו כדי לחברו אליו ולפייסו שיעשה לו רצונו, ואין זה עובד ע"ז, עד שיקבלנו עליו באלוה. אמ' ליה אביי המקטר לחברו חובר חבר הוא, פי' כיון שאין כוונתו בהקטרה זו כי אם לחבר השד אליו, הינו חובר חבר, ואינו אלא בלאו, ולמה חייב סקילה, ומהדר חבר זה בסקילה, פי' [המורה] חבר זה כיון שמחבר השד אליו שיעלה לו המתים הוא בסקילה, אבל אם מחברו אליו לעשות שאר חפציו הוא בלאו. ויש מפרשים חבר זה שהוא על ידי הקטרה הוא בסקילה, ואיזה חבר הוא בלאו, שמחברו אליו על ידי כשפים בעלמ' בלי הקטרה, ולפי זה הפתרון מה שעושין עכשיו מיתוק לשדים בדבש וחלב, או מעשנים להם, אע"פ שאינו מתכוין לעובדם אלא לחברם אליו שיעשו רצונו, הוא בסקילה, [ולפי פתרון המורה הוא בלאו], וכל דבר שאין בו סקילה כי אם לאו, אם עושה אותו לצורך רפואת גופו מותר, כדאמרי' [שבת ס"ז ע"א] כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. ת"ר חובר חבר, אחד חבר גדול ואחד חבר קטן, ואפי' נחשים ועקרבים, פי' חבר גדול שמחבר השדים, חבר קטן שמחבר חיות רעות במקום אחד, ואפי' המחבר נחשים ועקרבים, שמתכוין לקבצם למקום אחד שלא יזיקו את הרבים. אמ' אביי האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא, אע"ג דלא מיכוין אלא דלא ליזקוה, אסור. וכל זה בשלא היו רודפין אחריו, אבל אם היו רודפין אחריו והוא עושה כדי להציל נפשו, מותר. ומותר ללחוש לחישת נחשים ועקרבים שלא ישכוהו, כדאמרי' לקמן בפר' חלק [ק"א ע"א], לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת.
<h2>דף סה:</h2>
ת"ר בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו, ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאיליו, פי' מעלה את המת בכשפים, ויושב על פרקי ברכיו ובין אצילי ידיו של מכשף, ומדבר, וקולו נמוך, מפני שאין בו חיות, כדכת' [ישעיה כ"ט] והיה כאוב מארץ קולך. ת"ר בעל אוב אחד המעלה בזכורו, ואחד הנשאל בגולגולת, מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגולגולת, מעלה בזכורו אינו עולה כדרכו, ואינו עולה בשבת, ונשאל בגולגלת, עולה כדרכו, ועולה בשבת, פי' מעלה המת ויושב על זכרותו של מכשף, ואינו עולה כדרכו, אלא רגליו למעלה וראשו למטה, ואינו מצליח הכישוף בשבת להעלות המת, ונשאל בגלגלת עולה כדרכו, ומקשה להיכא סליק, הא מנח קמיה, פי' הגולגולת מוטלת בארץ ומדברת על ידי כשפים, ומהדר אלא אימ' עונה כדרכו, ועונה בשבת, פי' עונה כדרכו, שאינו צריך להעלותה בין פרקיו כדרך שהוא עושה למת, אלא במקום שהיא מוטלת בארץ משם היא מדברת. תניא ודורש אל המתים [דברים י"ח], זה המרעיב עצמו והולך לבית הקברות כדי שתשרה רוח טומ' עליו, פי' שד השרוי על הקברות, שיהא אוהבו ומסייעו בכשפיו ויודיענו העתידות.
ת"ר מעונן ר' ישמעאל אומ' זה המעביר שבעה מיני זכור על העין, יש מפרשים שכבת זרע של שבעה זכרים, ומכשפין בה, ויש אומ' זכור לשון כשפים הוא, כדמתרג' אוב וידעוני בידין או זכורו, ויש אומרים שבע טבעות שנעשו על ידי כשפים, ומעביר כל אחת כנגד עיניו, ואחת מהן מדברת לו. חכמים ז"ל היו בקיים בכל מיני כשפיהן, כדי לדעת תחבולותיהן להזהיר את ישר' שלא יטעו אחריהם, וחכמ' אומ' זה האוחז את העינים, שנראים כעושין דברים מופלאים ומותמהין, ואינם עושין כלום, ר' עקיבה אומ' זה המחשב עיתים ושעות, ואומ' היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח, למודי ערבי שביעית להיות יפות, עקורי קטניות להיות רעות, פי' דורש תעוננו לשון עונה, שמחשב עיתים בחכמת המזלות והכוכבים ואומ' יום פל' אסור לצאת ולעשות חפציו, ולמודים הן ערבי שביעית דהינו שנה שישית לשמיטה, שכל התבואות הנזרעות בה הן יפות ומצליחות, והקטניות הנעקרות בה הן רעות ומרקיבות. ת"ר מנחש, זה האומ' פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, בנו קרא לו מאחריו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו, ושועל משמאלו, [ס"ו ע"א] אל תתחיל בי, שחרית היא, ראש חודש הוא, מוצאי שבת הוא, פי' כשגובין שום דבר מבני העיר אומ' אל תתחיל ממני כי אינו סימן טוב, ואל תתבעני שחרית או ראש חודש או מוצאי שבת.
<h2>דף סו.</h2>
ת"ר לא תנחשו, אילו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, פי' נחשים ידועים היו להם בחולדות ובעופות, או בקריאתם או בפגיעתן, אם הוא לטובה או לרעה, ובכוכבים, כגון אילו החוזים בכוכבים, שאומ' כוכב פל' הוא טוב לו אם ילך היום או יעשה שום מלאכה, וכוכב פל' אם יעלה הוא רע, ויימנע שלא ילך או שלא לעשות מלאכתו או סחורתו וכן כיוצא בהן. ואע"פ שפעמים הרבה יש ממש בדבריהם, הבורא אסר אותם, כמו שאסר מעשה כשפים אע"פ שיש בדבריהם ממש כדי שלא יטעו אחריהן ויעשו אותן אלוהות, כך אסר הבורא חזיון הכוכבים כדי שלא יטעו אחריהן להשתחוות לצבא השמים, כמו שהיו עובדים המצריים למזל טלה, ועובדי העגל למזל שור, וכן כל כיוצא בהן. והמכיר את בוראו יודע שהוא ברא אותם והוא השליטן ונתן בהן הכח והממשלה שיש בהן, ואעפ"כ אין דבר נעשה בלא רצון השם, כמעשה דאבלט ושמואל, ובתו של ר' עקיבה [שבת קנ"ו ע"ב], שהחוזים בכוכבים היו רואין שעתידין למות, והבורא הצילם מן המיתה. וחכמי יש' היו בקיים בכל חכמה ובכל דבר, כדי שלא יטעו אחריהן, ולהזהיר את יש' על כך, כי נביאי השקר של בעל, על ידי כשפים ועל ידי חזיון הכוכבים היו עושין דברים מותמהין, והיו מגידים דברים עתידין, ומטעין העולם כי בשם ע"ז שלהן והבעל שלהן הן עושין, ומתנבאין בשם ע"ז כמו שהיו עושין נביאי האמת מפי הקב"ה, לפיכך חכמים הראשונים למדו כל מעש' כשפים וכל מעשה חזיון הכוכבים, אבל לא היו עושין מעשה כי אם ללמד לתלמידיהם, כדכת' [דברים י"ח] לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, וכמעשה דר' (יהושע) [עקיבה] ששאל לר' אליעזר על נטיעת קישואין ועל עקירתן [להלן ס"ח ע"א]. ומיכן מוכיח שכשם שאסרה תורה מלהתעסק במיני כשפים כדי שלא יטעה אחר עבודת השדים, כך אסרה תורה מלהתעסק בחזיון הכוכבים כדי שלא יטעה אחר צבא השמים.
המחלל את השבת, בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. והמקלל אביו ואמו, אינו חייב עד שיקללם בשם, קיללם בכינוי, ר' מאיר מחייב וחכמ' פוטרין.
מתני'. והמחלל את השבת כול', פי' המחלל את השבת דהוי בכלל הנסקלין, דוקא אם חיללה במלאכה חשובה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, למעוטי תחומין אליבא דר' עקיב' דאמ' תחומין דאורית', דאע"ג דהן דאוריתא לא מיחייב עליהו סקילה, ולמעוטי הבערה אליבא דר' יוסי דאמ' הבערה ללאו יצאת, דכתיב [שמות ל"ה] לא תבערו אש, וכיון דלית בה אלא לאו לית בה סקילה.
המקלל אביו ואמו כול', תניא ר' יוסי ביר' מנחם אומ' בנקבו שם יומת [ויקרא כ"ד], מה ת"ל שם, לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם, שאם אינו עניין לעצמו, דכת' [שם] ונוקב שם יי', תנהו ענין למקלל אביו ואמו, ולית ליה מאי דאמרן לעיל [נ"ו ע"א] עד שיברך שם בשם. ת"ר איש, מה ת"ל [שם כ'] איש איש, לרבות טומטום ואנדרוגינס, אשר יקלל [את] אביו ואת אמו, אין לי אלא אביו ואמו, אביו בלא אמו, אמו בלא אביו, מנין, ת"ל אביו קלל, אמו קלל, דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומ' משמע שניהן כאחת ומשמע אחד אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכת' יחדיו, מות יומת, בסקילה, אתה אומ' בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, נאמר כאן דמיו בו, ונאמ' באוב וידעוני [שם] (דמיהן) [דמיהם] בם, מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה, עונש שמענו, אזהרה מנין, ת"ל [שמות כ"ב] אלהים לא תקלל, ואע"ג דזו היא אזהרת מברך השם אם כן ליכתוב קרא אלהים לא תקל, מאי לא תקלל, שמעת מינה תרתי.
<h2>דף סו:</h2>
הבא על נערה מאורשה, אינו חייב עד שתהא נערה, בתולה, מאורשה, בבית אביה. באו עליה שנים, הראשון בסקילה והשני בחנק.
הבא על נערה מאורשה, ת"ר נערה, ולא בוגרת ולא קטנה, בתולה, ולא בעולה, מאורשה, ולא נשואה, ואע"פ שנכנסה לחופה ולא נבעלה, בבית אביה, פרט לשמסרה האב לשלוחי הבעל. אמ' רב יהודה אמ' רב זו דברי ר' מאיר, אבל חכמ' אומ' נערה ואפי' קטנה במשמע.
<h2>דף סז.</h2>
המסית, זה הדיוט והמסית את ההדיוט, אמ' יש יראה במקום פל', כך אוכלת כך שותה, כך מטיבה כך מריעה. כל חייבי מיתה שבתורה אין מכמינין עליהן, חוץ מזו, אמ' לשנים והן עדיו מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אמ' לאחד, והוא אומ' יש לי חברים רוצים בכך, אם היה ערום אינו יכול לדבר בפניהם, אלא מכמינם לאחרי הגדר, והוא אומ', אמור מה שאמרת לי בייחוד, והוא אומ', והלה אומ' לו, היאך נניח את אבינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים, אם חזר בו מוטב, ואם אמ' כך היא חובתינו וכן יפה לנו, העומדים מאחרי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. האומ' אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח, אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר, אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך, אשתחוה, אלך ואשתחוה, נלך ונשתחוה. המדיח, זה הוא האומר נלך ונעבוד ע"ז. המכשף והעושה מעשה, לא האוחז את העינים, ר' עקיבה אומ' משום ר' יהושע שנים לוקטין קישואין, אחד לוקט פטור, ואחד לוקט חייב, העושה מעשה חייב, והאוחז את העינים פטור.
מתני'. המסית זה הדיוט כול', טעמ' דהדיוט, הא נביא בחנק, פי' הנביא דינו משונה משאר בני אדם, דכל אדם מסית הוא בסקילה, ונביא שהדיח הוא בחנק, וקרי ליה מדיח, כדכת' ביה [דברים י"ג] (כי ביקש) להדיחך, ומתני' מני ר' שמע' היא, דתניא נביא שהדיח בסקילה, ר' שמע' אומ' בחנק. רב פפא אמ' כי קתני מסית זה הדיוט להכמנה, פי' לעולם מתני' רבנן, ואין חילוק בין מסית הדיוט למסית נביא, ומתני' דתנן זה הדיוט, לאו למעוטי נביא, אלא הכי קאמ' מנהג הדיוט נוהגין בו, שכל חייבי מיתות אין מכמינין עליהן, אלא צריכין העדים להתרות בו, וכאן אע"פ שלא ראה אותן כלל מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. והמסית את ההדיוט, דייקי' טעמ' דהדיוט, הא רבים בחנק, ומתני' מני ר' שמע' היא, דתניא מדיחי עיר הנדחת בסקילה, ר' שמע' אומ' בחנק, פי' האי דתני המסית את ההדיוט, לא אתא (אלא) למעוטי אלא מדיחי עיר הנדחת, שהם רבים, שהיחיד קורא הדיוט, אימ' סיפא והמדיח זה האומ' נלך ונעבוד ע"ז, ואמ' רב יהודה אמ' רב מדיחי עיר הנדחת שנו, פי' זה מדיח הוא ממדיחי עיר הנדחת שהן נידונין בסקילה, אתאן לרבנן, רישא ר' שמע', וסיפא רבנן, אמ' רבינא כולה רבנן היא, ולא זו אף זו קתני, פי' רישא דקתני המסית את ההדיוט, לא אתא למעוטי מדיח את הרבים, אלא ברישא תני מסית דהוי בסקילה, ובסיפ' תני מדיח, שגם המדיח הוא בסקילה, ולא זו אף זו קתני, לא מיבעיא מסית דליכא מאן דפליג ביה דהוי בסקילה, אלא אף המדיח הוא בסקילה. האומ' אעבוד כול', אילו הן דברי הניסת, שבאמירה בלחוד שקיבל עליו, חייב סקילה, כדאמרן לעיל [ס"א ע"ב], דכת' [דברים י"ג] לא תאבה לו ולא תשמע אליו, הא אבה ושמע חייב.
מתני'. מכשף זה העושה מעשה כול', ת"ר מכשפה, אחד האיש ואחד האשה, אם כן מה ת"ל [שמות כ"ב] מכשפה, מפני שרוב נשים מצויות בכשפים. מיתתן במאי, נאמר כאן לא תחיה, ונאמר להלן [שם י"ט] אם בהמה אם איש לא יחיה, מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה.
<h2>דף סז:</h2>
אמ' אביי הילכות כשפים כהילכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחילה, פי' כל מה שאדם עושה דברים מופלאים קרי להו כשפים, העושה מעשה בסקילה, האוחז את העינים פטור אבל אסור, מותר לכתחילה כדר' חנינה ורב הושעיה, דכל מעלי שבתא הוו עסקי בהילכות ספר יצירה ומברי להו עיגלא תולתא ואכלי ליה, פי' על ידי צירוף האותיות שהיו בקיין בהן היו בוראין עגל גדול כמו עגלא תולתא שעומד בשליש ימיו, כדתנן [ב"מ ס"ח ע"א] ומגדלין אותן עד שיהו משולשין, וכל מה שאדם עושה בשמו' הקדושים מותר, שהיא גדולתו של הקב"ה וכבודו, ואינו אסור אלא מי שעושה על ידי שדים. ר' ינאי איקלע לחד אושפיזא, אמ' להו אשקיון מיא, קריבו ליה שתיתא, חזא לההיא איתתא דהוה מרחשן שפוותה, שדא פורתא מיניה הוו עקרבי, אמ' אנא שתאי מדידכו, אתון שתו נמי מדידי, אשקייה הות חמרא, רכבה סליק לשוקא, אתיא חברתה פשרה לה, חזיוה דרכיב איתתא בשוקא, פי' כי היכי דאמרי' [ס"ח ע"א] לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות, הם הכי נמי מותר לעשות להציל עצמו מן המכשפים ולהרע להם, ולא אסרה תורה אלא אם הוא מתכוין לכשף ולהרע למי שאינו מירע לו, או שעושה להמציא חפציו.
<h2>דף סח.</h2>
תניא ר' אליעזר אומ' שלש מאות הלכות, ואמרי לה שלשת אלפים הלכות, אני שונה בנטיעת קישואין, ולא היה אדם ששאלני דבר, חוץ מר' עקיבה בן יוסף, פעם אחת היינו מהלכין בשדה, אמ' לי [ר'] למדני דבר אחד בנטיעת קידושין, אמרתי דבר אחד ונתמלא כל השדה קישואין, אמ' לי ר' לימדתני נטיעתן, למדני עקירתן, אמרתי דבר אחר ונתקבצו כולם למקום אחד.
<h2>דף סח:</h2>
בן סורר ומורה, מאימתי נעשה בן סורר ומורה, משיבי' שתי שערות, ועד שיקיף זקן, התחתון, לא העליון, אלא שדיברו חכמ' בלשון נקייה, שנ' [דברים כ"א] כי יהיה לאיש בן סורר, בן ולא בת, בן ולא איש, הקטן פטור שלא בא לכלל המצות.
בן סורר ומורה כול', פי' משיביא שתי שערות, דקודם לכן לאו בר עונשין הוא, ועד שיקיף זקן התחתון, שאחר שהקיף זקן התחתון משערות, הוה ליה איש גמור, ואנן בענן בן, ולא איש גדול הרבה. והאי דתני שדיברו חכמ' בלשון נקייה, דברי מסדר המשנה הם, שהמשנה כך היתה שגורה בפיהם, ועד שיקיף זקן, ובא המסדר ופירש דהאי זקן דקתני, לאו זקן העליון הוא אלא התחתון, ואע"פ שאין קרוי זקן אלא העליון, דיברו חכמ' בלשון נקייה. והקטן פטור שלא בא לכלל מצוות, הילכך לא משכחת ליה אלא משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון. קטן מנלן דפטור, אע"ג דלא בא לכלל מצוות, אטו בן סורר ומורה על שם חטאו נהרג, על שום סופו נהרג, וכיון דעל שום סופו נהרג, אפי' קטן נמי, ועוד, בן, קטן משמע, אמ' רב יהודה אמ' רב אמ' קרא [דברים כ"א], כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, בן הס[מוך לגבורתו] שלאיש, פי' האי לאיש [לא אאב] קאי, אלא אבן, שיהא ה[בן ראוי] להיות איש, וזה הוא [משיביא] שתי שערות.
כי א[תא רב דימי] אמ' הקפת הגיד, ולא [הקפת ביצים], פי' מאי דתנן עד שיק[יף זקן התחתון], זהו הקפת הגיד, דה[וא מוקף שער] סביב, ולא הקפת הב[יצים ...] הגיד דההוא לבאתר [הכי טובא] הוי. אמ' רב חסדא ק[טן שהוליד, אין] בנו נעשה בן סורר ומו[רה, שנ' [דברים כ"א] כי יהיה] לאיש בן, לאיש בן, ולא לבן בן, ופליגא דרבא, דאמ' רבא קטן אינו מוליד, שנ' [במדבר ה'] ואם אין לאיש גואל, וכי יש לך אדם שאין לו גואלים, אלא בגזל הגר הכת' מדבר, ואמ' רחמ' איש, איש אתה צריך לחזר עליו, קטן אי אתה צריך לחזר עליו, בידוע שאין לו גואלים, פי' האי איש, קרא יתירא הוא, דליכתוב ואם אין לו גואל, אלא משום דכת' ואם, דמשמ' פעמים שיש לו גואל, ופעמים שאין לו גואל, והילכך צריך להתברר, שאם אין לו בן אז יתן גזילו לכהנים, ואם יש לו בן חייב להשיב לבן, להכי כת' איש, שאם היה איש הגר, אז צריך לחזר עליו ולהתברר שאין לו גואלים, אבל אם היה הגר קטן אין צריך לחזר עליו, דבודאי אין לו בן, שהקטן אינו מוליד.
<h2>דף סט.</h2>
א"ר כרוספדי א"ר שבתי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד, מאי טעמ', כי אתא רב דימי אמ' אמרי במערבא בן ולא הראוי לקרותו אב, פי' בן סורר ומורה, שיהיה בן ולא יהיה ראוי להיקרא אב, שאם יבוא על האשה לאחר שהביא שתי שערות יכולה להתעבר באותה הביאה, ולשלשה חדשים יהא ניכר עוברה, וכל העולם אומרין זה ראוי להיקרא אב לזה העובר. ומקש', והתנן משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון, ומהדר, הקיף אע"ג דלא מלו שלשה חדשים, מלו שלשה חדשים אע"ג דלא הקיף.
<h2>דף ע.</h2>
מאימתי הוא חייב, משיאכל טרטימר בשר וישתה חצי לוג יין באיטלקי, ר' יוסה אומ' מנה בשר ולוג יין. אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החודש, אכל (ב)מעשר שני בירושלם, אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים, אכל דבר שהוא מצוה, ודבר שהוא עבירה, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין, אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיאכל בשר וישתה יין, שנ' [דברים כ"א] זולל וסובא, אע"פ שאין ראיה לדבר [זכר לדבר], שנ' [משלי כ"ג] אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו.
מתני'. מאימתי חייב כול', א"ר זירא טרטימר זה איני יודע מהו, אלא מתוך שכפל ר' יוסי ביין, נמצא כופל בבשר, ונמצא טרטימר חצי מנה. א"ר חנין בר מולדא אמ' רב הונא אינו חייב עד שיאכל בשר בזול וישתה יין בזול, שנ' [דברים כ"א] זולל וסובא, פי' אחר הזול מימשיך אבל אחר היוקר לא מימשיך, ומצא אסמכתא לדבריו מדכת' זולל, לשון זול. וא"ר חנין בר מולדא אמר רב הונא אינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי, איני, והא רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אכל בשר חי ושתה יין חי אינו נעשה בן סורר ומורה, פי' משום דלא מימשיך בתריהו, אמ' רבינא מזיג ולא מזיג, בשיל ולא בשיל, כדאכלי גנבי, פי' בענן שיאכל כדרך הגנבים, כמאכל בן דרוסאי. רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אכל בשר מלוח, ושתה יין מגיתו, אינו נעשה בן סורר ומורה, פי' דלא מימשיך בתריהו, ואפי' מלוח מיום ליום, דמשום אימשוכי הוא, ובשר מליח לא מימשיך, ויין נמי עד דלא מלו ליה ארבעים יום לא מימשיך.
<h2>דף ע:</h2>
אכל בחבורת מצוה, פי' כגון סעודת נישואין. אמ' ר' אבהו לעולם אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סריקין, פי' דממשכי ליה וגריד בתריהו, והתנן אכל בחבורת מצוה, טעמ' דמצוה, הא לאו מצוה אע"ג דלאו כולה סריקין, הא קמ"ל דאע"ג דכולה סריקין, כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך. אכל בעיבור החודש, פי' שהיו מתקבצין עשרה או יותר, ועושין שם סעודה, כדי לפרסם הדבר שחדש שעבר היה מעובר, ולא הוקבע זה אלא בשלשים ואחד, ודוקא בחודש מעובר היו עושין סעודה כדי לפרסם הדבר, מפני שלא קידשוהו בית דין, אבל אם היה חודש שעבר חסר, שמקדשין אותו בית דין ביום ל', אין לך פירסום גדול מקידוש בית דין. אכל מעשר שני בירושלים, פי' שגנב ממעות מעשר שני של אביו, וקנה בהן יין ובשר בירוש', כיון דבאורחיה אכיל ליה לא מימשיך, פי' כיון שבדרך מצותו הוא אוכל, כדכת' [דברים י"ד] ונתת הכסף בכל אשר תאוה וגו', לא מימשיך לגנוב פעם אחרת.
אכל נבלות וטרפות כול', אמ' רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה, פי' שאינו חשוב כבשר בהמה, ולא מימשיך בתריה. תנן אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים אינו נעשה [בן] סורר ומורה, הא טהורים נעשה [בן] סורר ומורה, פי' שקצים הם עופות טמאים, דכת' בהו [ויקרא י"א] ושקץ יהיו לכם, ומהדר כי תנן נמי במתני' להשלים, פי' עיקר הסעודה אכל מבשר בהמה, אלא שלא היה טרטימר שלם, ואותו המועט שחסר השלימו בשקצים, והוא פטור מפני שאכל דבר אסור, אבל אם השלים בעופות טהורין, כיון דעיקר הסעודה היא מבשר, חייב. אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה, דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים, ואע"פ שאינה אלא מצוה מדברי סופרים, עבירה תענית ציבור, ואע"פ שאינה אלא עבירה מדרבנן, וטעמ' מאי, אמ' קרא [דברים כ"א] איננו שומע בקולנו, ולא בקולו של מקום. אכל כל מאכל ולא אכל בשר כול', לאיתויי דבלה קעילית, ולאייתויי דבש וחלב, כדתניא אכל דבלה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב, פי' מפני שמשכרין, ואפי' הכי אינו נעשה בן סורר ומורה, משום דלא מימשיך בתריהו.
<h2>דף עא.</h2>
גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, [משל אחרים ואכל ברשות אחרים, משל אחרים ואכל ברשות אביו], אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיגנוב משל אביו [ויאכל ברשות אחרים, ר' יוסי ביר' יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו] ומשל אמו. היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה, אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהו שניהם רוצים, ר' יהודה אומ' אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה.
מתני'. גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, משל אחרים ואכל ברשות אחרים, משל אחרים ואכל ברשות אביו, אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים, ר' יוסי ביר' יהודה אומ' עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו. גנב משל אביו ואכל ברשות אביו מאי טעמ', אע"ג דשכיח ליה בעית, פי' [אע"ג] שהגנבה מצויה לו מתפחד מאביו, ולא מימשיך למיעבד זימנא אחריתי, ולא מיחייב אלא במידי דמימשיך. משל אחרים ואכל ברשות אחרים, אע"ג דלא בעית, לא שכיח ליה, וכל שכן גנב משל אחרים ואכל ברשו' אביו, דלא שכיח ליה ובעית, עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשו' אחרים, דשכיח ליה ולא בעית. ר' יוסי ביר' יהודה אומ' עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו, ומקשה אמו מנא (ליה) [לה], מה שקנתה אשה קנה בעלה, פי' ואפילו ניכסי מלוג שלה, כיון שמשועבדין לבעל לפירות, לא מיקרו דידה כל זמן שבעלה קיים, א"ר יוסי ביר' חנינה מסעודה המוכנת לאביו לאמו, סעודה המוכנת, והאמ' ר' חנין בר מולדא אינו חייב עד שיקח בשר בזול ויאכל, ויין בזול וישתה, פי' דבענן שיגנוב מעות ויקנה בהן בזול, ולא שיגנוב בשר ויין, אלא אימ' מדמי סעודה המוכנת לאביו ולאמו, פי' ואותם המעות כיון שהיו מוכנין לאכילה יקראו של אמו, וסילק הבעל רשותו מעליהן, ואיבעיתימ' דאקני לה אחר ואמ' לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן.
מתני'. היה אביו רוצה כול', פי' בענן שיהו שניהן רוצים, כדכת' [דברים כ"א] ותפשו בו אביו [ואמו] והוציאו אותו ואמרו, שניהן ביחד. ר' יהודה אומ' אם לא היתה אמו ראויה לאביו, מאי אינה ראויה, אילימ' חייבי כריתות ומיתות בית דין, סוף סוף אביו ניהו, ואמו ניהי, פי' אע"ג דלא תפשי בה קידושי, מידי אישות כת' בקרא, אביו ואמו כת', אלא בשוה לאביו, פי' והאי ראויה דומה הוא. תניא נמי הכי ר' יהודה אומ' אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול, ובמראה, ובקומה, אינו נעשה סורר ומורה, מאי טעמ', דאמ' קרא [שם] איננו שומע בקולנו, ומדבענן קול, בענן מראה וקומה, פי' קולנו חד קול משמע, מדלא כת' בקולותינו, או בקולינו. כמאן אזלא הא דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר, כמאן, כר' יהודה, איבעיתימ' ר' שמע' היא, דתניא ר' שמע' אומ' וכי מפני שאכל טרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אביו ואמו מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו, אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר. אמ' ר' יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו.
היה אחד מהם גידם, או חיגר, או אילם, או סומא, או חרש, אינו נעשה בן סורר ומורה, שנ' [דברים כ"א] ותפשו בו, ולא גידמים, והוציאו אותו, ולא חיגרים, ואמרו, ולא אילמים, בנינו זה, ולא סומים, איננו שומע בקולינו, ולא חרשים. מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו, חזר וקילקל, נידון בעשרים ושלשה, ואינו נסקל עד שיהו שם שלשה ראשונים, שנ' [שם] בנינו זה, זה שלקה בפניכם.
מתני'. היה אחד מהן גידם כול'. שמעת מינה [בענן] קרא כדכת', פי' ונסייע מינה לשמואל דאמ' לעיל בפ' נגמר הדין [מ"ה ע"ב], נקטעה יד העדים פטור, דבעינא יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, והתם אוקימנא למילתיה כתנאי, לא, שני הכא דכוליה קרא יתירא הוא, ולדרשא הוא דאתא, פי' דאיבעי ליה למיכתב והוצאתם אותו אל שער העיר ההיא וסקלתם אותו, אלא ש"מ דוקא בענן כדכת'.
<h2>דף עא:</h2>
מתרין בו בפני שלשה, התראה בפני שלשה למה לי, בתרי סגי, הכי קאמ' מתרין בו בפני שנים, ומלקין אותו בפני שלשה, פי' מתרין בו אביו ואמו בפני שני עדים שלא יעשה עוד כן, ואם יעידו שנים עדים שחזר ועשה אחר התראתן, אינו חייב מיתה אלא מלקות, כדבענן למימ' לקמ', והמלקות הוא בפני שלש', כדתנן בריש מסכתין, מכות בשלשה, ואם עוד חזר וגנב אחר שלקה, אז הוא חייב מיתה, ודוקא עדים נאמני' להלקותו, ולא אביו ואמו. ובעינן, מלקות בבן סורר ומורה היכא כת', כדר' אבהו. דאמ' למדנו [ו]יסרו מויסרו, ויסרו מבן, ובן מוהיה אם בן הכות הרשע, פי' כדאמ' ר' אבהו בכתובות [מ"ו ע"א] גבי מוציא שם רע מנלן דלקי, דכת' ביה [דברים כ"ב] ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אותו, וילפינן יסרו דידי' מויסרו דבן סורר ומורה, ויסרו דבן סורר ומורה דכת' ביה [שם כ"א] בן, ילפינן מוהיה אם בן הכות הרשע [שם כ"ה]. זה הוא שלקה בפניכם, והאי זה מיבעי לי זה ולא סומין, כדתני ברישא, אם כן ניכתוב קרא בננו הוא, זה למה לי, ש"מ תרתי, פי' אם היה כת' בננו הוא, הוה משמ' הוא שלקה בפניכם, השתא דכת' זה, דרשינן נמי מיניה ולא סומין.
ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף זקן התחתון, פטור, ואם מ[ש]ניגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון, חייב. בן סורר ומורה נידון לשם סופו, אמרה תורה ימות זכאי, ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנייה להן, והנייה לעולם, ולצדיקים, רע להן, ורע לעולם, יין ושינה, לרשעים, הנייה להן, והנייה לעולם, ולצדיקי', רע להם, ורע לעולם, פיזור, לרשעים, הנייה להם, והנייה לעולם, ולצדיקים, רע להן, ורע לעולם, כינוס, לרשעים, רע להם, [ורע] (ו)לעולם, ולצדיקים, הנייה להם, והנייה לעולם, שקט, לרשעים, רע להם, ורע לעולם, ולצדיקים, הנייה להן, והנייה לעולם.
מתני'. ברח עד שלא נגמר דינו כול', פי' אם ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור, דכיון דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא, השתא נמי אע"ג דעבד קודם שיקיף לאו בר קטלא הוא, אבל אם נגמר דינו כבר, כגברא קטילא הוא, ואע"פ שאיחר עד לאחר שהקיף חייב הוא.
מתני'. בן סורר ומורה נהרג על שם סופו כול', פי' כמו שבן סורר ומורה נהרג על שם סופו, ולא מפני שאכל בשר ויין, כן הבא במחתרת אינו נהרג על גניבת ממון, אלא על שם סופו שאמ' בלבו אם יעמוד בעל הבית כנגדי אהרגנו.
<h2>דף עב.</h2>
תניא א"ר יוסי הגלילי וכי מפני שאכל טרטימר בשר ושתה חצי לוג יין ייסקל, אלא התורה הגיעה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר ניכסי אביו, ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמר' תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.
הבא במחתרת נידון לשם סופו. היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים חייב, אין לו דמים פטור.
היה בא במחתרת ושיבר את החבית, אם יש לו דמים, שאינו חייב [מיתה], כגון אב שחתר על הבן, שלא בא להרוג כי אם לגנוב ממון, חייב לשלם, אבל אם הוא איש נכרי, שחייב מיתה, ואין לו דמים, פטור מלשלם, שכיון שנתחייב מיתה פטור מן התשלומין, שאין מת ומשלם, ואע"פ שניצול מן המיתה ולא הרגוהו, פטור מן התשלומין, דקימ' לן [כתובות ל"ה ע"א] חייבי מיתות אפי' שוגגין פטורין מן התשלומין.
אמ' רבא מאי טעמ' דמחתר', חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מימ' אמ' אי אזילנא וקאי באפאי ולא שביק לי קטילנא ליה, אמרה תורה אם בא להורגך השכם להורגו. אמ' רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור, מאי טעמ', בדמיה קננהו. אמ' רבא מיסתברא מילתיה דרב בששיבר, דליתנהו, אבל נטל לא, פי' אי איתנהו אי איפשר לו לקנותם, דכל היכא דקיימי ברשותא [דמריהו] קיימי, ולא מצי למיקנינהו, אבל אם שיברם אפי' בכוונה, פטור מלשלם, שאין מת ומשלם. ודוקא כששיברם בעת שהיה במחתרת, אבל אם הוציאם שלמים ואחר כך שיברם, חייב, דכיון דבעודם שלמים חייב להחזירם וכל היכא דקיימי ברשותא דמריהו קיימי, השתא דשיברם חייב לשלמם, שאין כ[א]ן עכשיו מת ומשלם, שכיון שיצא מהמחתרת אסור להורגו. מותיב רב ביבי בר אביי לרבא, הגונב כיס בשבת חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא איסור שבת, פי' משעה שהגביהו קנאו בהגבהה, שקונה בכל מקום, ואע"פ שלא הוציאו לחוץ, היה מגרר ויוצא, מגרר ויוצא, (מגרר ויוצא) פטור, שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת, מאי טעמ' פטור, לאו משום דמתחייב בנפשו, וש"מ בדמיה קננהי, פי' ואע"פ דאיתיה לכיס בעיניה, ופריק, לא, הכא במאי עסיקינ' דשדנהו בנהרא, פי' שנפלו מאיליהן בעת שהיה גורר הכיס, ואפי' השליכם בכוונה, כיון דבשעת חייובו במיתה השליכו, פטור, דמיתה ותשלומין באין כאחת, אבל אם השליכו בנהר לאחר שהוציאו ונתחייב מיתה, חייב הוא, שאין זה מיתה ותשלומין באין כאחת, וכיון דכי איתיה מיחייב לאהדוריה, כי השליכו בנהר נמי חייב. ר' אבה איגניבו ליה דיכרי במחתרתא, אהדרונהו ניהליה, לא קבלינהו, אמ' הואיל ונפק מפומיה דרב. ואפי' הכי קימ' לן כרבא, דהוא בתרא, ור' אבה חומרא בעלמ' הוא דעבד וויתר ממונו, וליכא למילף מינה, ועוד, דאקשינן לרב ממתני' דתנן היה בא במחתרת ושיבר את הכלים יש לו דמים חייב אין לו דמים פטור, טעמא דשיבר, הא נטל לא, הוא הדין דאפי' נטל נמי, והא דקתני שיבר, הא קמ"ל דכי יש לו דמים אע"ג דשיבר חייב, פשיט', מזיק הוא, הא קמ"ל דאפי' שלא בכוונה, ומאי קמ"ל אדם מועד לעולם, תנינה חדא זימנא, אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, קשיא, וכיון דאיתוקמא מתני' בקשיא לרב, ש"מ לית הילכת' כרב.
תניא אם זרחה השמש עליו דמים לו [שמות כ"ב], וכי השמש עליו בלבד זרחה, אלא אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו, ואם לאו הורגהו, וזהו האב על הבן, פי' שהדבר ידוע שאב שחתר על בנו אפי' אם יעמוד בנו כנגדו להציל ממונו לא יהרגהו אביו, שרחמי האב על הבן, על זה אמרה תורה דמים לו, ואם הרגו חייב מיתה. [ע"ב] אמ' רב כל דאתי עלי במחתרתא קטילנא ליה, לבר מרב חנניה בר שילא, משום דקים לי בגויה דמרחם עלי כאב על בן.
<h2>דף עב:</h2>
ת"ר והוכה ומת [שמות כ"ב], בכל אדם, סד"א בעל הבית דקים ליה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אבל אחר לא, קמ"ל דרודף הוא, ואפילו אחר רשאי להורגו. ת"ר מחתרת אין לי אלא מחתרת, גגו חצירו וקרפיפו מנין, ת"ל ימצא הגנב, מכל מקום, אם כן מה ת"ל מחתרת, מחתרתו זו היא התראתו, פי' כשבא במחתרת אינו צריך בעל הבית להתרות בו, אלא הורגו מיד, דכיון דחתר ונכנס על דעת כן עשה שאם ירגיש בו בעל הבית שיהרגנו מפני שאינו יכול לברוח דרך המחתרת, והילכך מותר להורגו בלא התראה, אבל כשנכנס דרך הפתח אסור להורגו בלא התראה, דכיון שהפתח פתוח אומ' בלבו אם ירגיש בי בעל הבית אברח, ולא בא על עיסקי נפשות, אבל אם התרה בו שיניח הגנבה, ואינו מניחה אלא מתאמץ כנגדו, זה בא על עיסקי נפשו', ובכי האי גונא מרבינן גגו חצירו וקרפיפו.
אמ' רב הונא קטן הרודף אחר חברו להרגו ניתן להצילו בנפשו, קא סבר רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן, פי' אע"ג דקטן לאו בר קבולי התראה הוא מפני שאין בו דעת, הורגין אותו, משום דרודף לא בעי התראה. איתיביה רב חסדא לרב הונא, יצא ראשו אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, ואי ס"ד אין צריך התראה, אמאי אין נוגעין בו, רודף הוא, פי' הכי איתה רישא, [אהלות פ"ז מ"ז] האשה המקשה לילד ומסוכנת, החייה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו אברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא, ומותר להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו אין נוגעין בו להורגו, דהוה ליה כילוד, ואין דוחין נפש מפני נפש, ואם איתה דקטן רודף הורגין אותו, האי נמי רודף הוא, ומתרץ, שני התם דמשמיא רדפי לה, ואין הקטן רודף מעצמו, אבל לעולם קטן רודף הורגין אותו.
<h2>דף עג.</h2>
אילו שמצילין אותן בנפשן, הרודף אחר חברו להורגו, ואחר הזכור, ואחר נערה המאורשה, אבל הרודף אחר הבהמה, והמחלל את השבת, והעובד ע"ז, אין מצילין אותן בנפשן.
מתני'. ואילו שמצילין אותן בנפשן כול', פי' מצילין הנרדף בנפשו של רודף, אבל הרודף אחר הבהמה, או המחלל את השבת, והרוצה לעבוד ע"ז, וכל שכן שאר כריתות ומיתות בית דין שאינן של עריות [לא], דדוקא זכור ועריות, שיש קלון ופגם לנרדף, ניתן להצילן בנפשן, אבל שאר מיתות בית דין לא. ת"ר מנין לרודף אחר חברו שניתן להצילו בנפשו, שנ' [דברים כ"ב] כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה למדנו מרוצח, מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה נערה מאורשה ניתן להצילה בנפשו, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, ונערה מאורסה גופה מנלן, דתנא דבי ר' ישמעאל ואין מושיע לה [שם], הא יש לה מושיע הושיענה בכל דבר שאתה יכול להושיעה. ת"ר אחד הרודף אחר חברו להורגו, ואחר הזכור, ואחר נערה מאורסה, ואחר חייבי כריתות, ואחר חייבי מיתות בית דין, מצילין אותן בנפשו, אלמנה לכהן גדול, אין מצילין אותה בנפשו, נעברה בהן עבירה אין מצילין אותן בנפשו, יש מושיע להן אין מצילין אותן בנפשו, פי' דוקא חייבי כריתות ומיתות בית דין שפגמן מרובה קפיד רחמ' ומצילין אותן בנפשו, אבל אלמנה לכהן גדול, והוא הדין לכל שאר חייבי לאוין, שפגמן מועט, לא קפיד רחמ', והאי דנקט אלמנה, מפני שנשנת תחילה לחייבי לאוין, כדתנן ביבמות [כ' ע"א] איסור קדושה אלמנה לכהן גדול, וכן בפר' אילו הן הלוקין [מכות י"ג ע"א], ואם נעברה בהן עבירה שכבר נפגמו ואין עכשיו פגמן מרובה, אין מצילין אותן בנפשו, ואם יש להן מושיע שיכול להושיען בלא הריגתו שלזה, לא ניתן להורגו. מנהני מילי, אמ' שמואל דאמ' קרא [שם] ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות, נער זה זכר, נערה זו נערה מאורסה, חטא אילו חייבי כריתות, מות אילו חייבי מיתות בית דין, פי' נער כת' ונערה קרי, ודרשינן המקרא והמסורת, ואין לנערה חטא (מת) מות קרא יתירא הוא, דליכתוב ולנערה לא תעשה דבר, ולישתוק, ובא לרבות שאר חייבי כריתות ומיתות בית דין.
<h2>דף עד.</h2>
א"ר יוחנן משום ר' שמע' בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומ' לאדם עבור ואל ייהרג, יעבור ואל ייהרג, חוץ מע"ז, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. ומקשה וע"ז לא, והתניא היה ר' ישמעאל אומ' מנין שאם אומ' לאדם עבוד ע"ז [ואל תיהרג], שיעבוד ואל יהרג, ת"ל [ויקרא י"ח] וחי בהם, יכול אפי' בפרהסיא, ת"ל [שם כ"ב] ולא תחללו את שם קדשי ונקדש' בתוך בני ישר', ומתרץ, אינהו דאמור כר' אליעזר, דתניא ר' אליעזר אומ' [אם] נאמר [דברים ו'] בכל נפשך, למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך, למה נאמר בכל נפשך, אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר בכל מאדך, ואם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר בכל נפשך. גילוי עריות ושפיכות דמים כדר', דתניא ר' אומ' כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה [שם כ"ב], מקיש נערה [מאורסה] לרוצח, מה רוצח ייהרג ואל יעבור, אף נערה מאורסה ייהרג ואל יעבור. ורוצח גופיה מנלן, סברא הוא, דההוא דאתא לקמיה דרבא אמ' ליה [אמר לי] מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך, אמ' ליה ניקטלך, ולא תיקטליה, מי יימר דדמך סומק טפי, דילמ' דמא דהאיך סומק טפי. ודוקא בשפיכות דמים הוא דאמ' הכי, מפני שאין דוחין נפש מפני נפש, אבל בע"ז כר' ישמעאל סביר' ליה, דאמ' בפ' ר' ישמעאל בע"ז [נ"ד ע"א], אמ' רבא הכל היו בכלל לא תעבדם, וכשפרט לך הכת' וחי בהם, ולא שימות בהם, יצא אנוס, הדר כת' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישר', אפי' אנוס, לא קשיא הא בצינעה הא בפרהסיא, אלמ' רבא כר' ישמעאל סבירא ליה, דבצינעה יעבור ואל יהרג. נמצא עכשיו דהויא פלוגתא דר' יוחנן ורבא, דר' יוחנן סבירא ליה כר' אליעזר, ורבא סבירא ליה כר' ישמעאל, וקימ' לן דהלכה כרבא דהוא בתרא. ורבי' יצחק זצוק"ל פסק הלכה כר' יוחנן, ואינו נראה לי.
<h2>דף עד:</h2>
כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד אפי' מצוה קלה ייהרג ואל יעבור. כי אתא רבין א"ר יוחנן אפי' שלא בשעת שמד נמי לא שנו אלא בצינעה, אבל בפרהסיא לא. מאי מצוה קלה, אמ' רבא בר רב יצחק אמ' רב אפי' לשנויי ערקתא דמסאני, פי' שינוי היה בקשירת שרוך הנעל במקומם בין יש' לגוים, ואם יעשה יש' כדרכי הגוים היה נראה להם פריצות ויוהרא, ואפי' על שינוי כזה ימסור עצמו להרג בשעת השמד שלא ילך כמנהגי הגוים. וכמה פרהסיא, א"ר יעקב א"ר יוחנן אין פרהסיא פחותה מעשרה, וכולהו יש', דאתיא תוך תוך, כת' הכא [ויקרא כ"ב] בתוך בני יש', וכת' התם [במדבר ט"ז] מתוך העדה, מה להלן עשרה מרגלים, אף כאן עשרה. ומקשינן, והא אסתר פרהסיא היא, פי' והיאך היתה נבעלת לגוי ולא מסרה נפשה לקטלא, ואפי' אם תימצי לומ' דגירשה מרדכי, מכל מקום לא גרעא בעילת גוי ממצוה קלה, אמ' אביי אסתר קרקע עולם היא, פי' היא אינה עושה מעשה, הוא היה עושה בה מעשה, וגם לא היתה נהנת מן העבירה כלל, כיון שלא היתה נבעלת לו ברצון, אבל יעל שנבעלה ברצון לסיסרא, הוצרכו לתרץ בפ' מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"א] כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקין, דמשום זוהמא דסיסרא לא נהנת יעל מן העבירה. ופירש המורה בפ' בתרא דיומא [פ"ב ע"א] על מאי דאמרי' אף נערה מאורשה ייהרג ואל יעבור, אם אמרו לו בעול ארוסת חברך ואל תיהרג, יהרג ואל יעבור, אבל היא אינה מצווה למסור נפשה, דהיא אינה עושה כלום, דקרקע עולם בעלמ' היא, וראיה לדבר אסתר. וקשיא לי, דכיון דבנערה ליכא לאוקומה, בבועל נמי ליכא לאוקומה, כדאמרי' בריש הבא על יבמתו [יבמות נ"ג ע"ב] בין באונס בין ברצון, אנוס דמתני' היכי דמי, אילימא שאנסוהו גוים, והאמ' רבא אין אונס בערוה, שאין קישוי אלא מדעת כול', ומוקי לה כגון שנתכוון לאשתו, ובא עליה, אלמ' אין לומ' בעול ארוסת חברך או תיהרג, שאין קישוי אלא מדעת, ולאו אונס הוא, והוה ליה כמו כופין אותו עד שיאמ' רוצה אני. ויש לפרש כגון שנתאוה לה, וחלה מרוב אהבתה, ואמרו לו הרופאים שאם לא יבוא עליה ימות בחוליו, ונפלה לידו שיכול להשלים תאוותו, ימות ואל יעבור. אינמי יש לומ' מאי דאמ' רבא אין אונס בערוה, דוקא לענין קרבן קאמ', שאם שכח האיסור דלא הוי אנוס להפטר מן הקרבן, אבל לענין מיתה, אנוס הוא, שכיון שתחלתו באונס אע"פ שבסוף נתרצה ובא עליה פטור ממיתה, ומשו' הכי פליג ר' ישמעאל על ר' אליעזר ואמ' יעבור ואל יהרג.
רבא אמ' הנאת עצמו שאני, פי' כשאין מתכוין הגוי להעבירו מדתו, אלא הוא מתכוין להנאת עצמו, אין זה חילול השם ליהרג על כך, דאי לא תימ' הכי הני קואקי ודימונקי היכי יהבינן להו, אלא הנאת עצמו שאני, הכא נמי הנאת עצמו שאני, פי' כלי מתכות הן שמשימין בהן גחלים ומתחממין כנגדן, והיה יום איד לפרסיים שלא היו מדליקין אש בבתיהן כי אם בבית ע"ז שלהן, והיו מוליכין שם כלים רבים ומתחממין שם באש, והיו שואלין גם מיש', ואע"פ שהוא חוק לע"ז שלהם אנו משאילין להן ולא מסרינן נפשין אקדושת השם, אלא להנאת עצמן מתכוונין, ולא להעבירנו על דתינו, והכא נמי אחשורוש להנאת עצמו היה מתכוין. ואזדא רבא לטעמיה, דאמ' רבא האי גוי דאנסיה ליש' ואמ' ליה קטול אספסתא ושדי לחיותאי ואי לא קטילנא לך, ליקטול ולא ליקטליה, מאי טעמ' להנאתו קא מיכוין, קטול אספסתא ושדי בנהרא, ליקטיל ולא ליקטול, מאי טעמ' לעבורי מילתא קא בעי, וכי איתמר דרבא בפרהסיא איתמר, אלמא כשאמר לו חתוך העשב לפני בהמותיי שהוא מתכוין להנאתו, אפי' בפרהסיא יחתוך ויחלל את השבת ולא ייהרג.
<h2>דף עה.</h2>
אמ' רב יהודה מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה ליבו (והעלה) טינא, פי' חולי של טימטום הלב ושיעמום מרוב אהבתה, שאלו לרופאים אמרו אין תקנתו אלא עד שתיבעל לו, אמרו חכמ' ימות ואל תיבעל לו, תעמוד לפניו ערומה, תספר עמו מאחרי הגדר, אמרו חכמ' ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תספר עמו מאחרי הגדר. פליגי בה רב יעקב בר אידי ורב שמואל בר נחמני, חד אמ' אשת איש היתה, וחד אמ' פנויה היתה, מאן דאמ' אשת איש שפיר, אלא למאן דאמ' פנויה אמאי כול' האי, רב פפא אמ' משום פגם משפחה, רב אחא בר איקא אמ' כדי שלא יהו בנות יש' פרוצות בעריות.
אילו הן הנשרפין, הבא על אשה ובתה, ובת כהן. יש בכלל אשה ובתה, בתו, בת בתו, ובת בנו, בת אשתו, בת בתה, ובת בנה, חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו.
ובבת כהן פליגי רבנן ור' שמע' לעיל בפ' ארבע מיתות [נ' ע"א], דרבנן סברי נשואה בת כהן יצאת לשריפה מנשואת בת יש' שהיא בחנק, אבל ארוסה בת כהן היא בסקילה, כארוסה בת יש', שהסקילה חמורה משריפה, ור' שמע' סבר אחת נשואה בת כהן ואחת ארוסה בת כהן בשריפה, שהשריפה חמורה מן הסקילה.
אילו הן הנשרפין כול', פי' אמ' רבא תני על אשה שנשא בתה, דחמותו כתיבא בהדיא בשריפה, [ויקרא כ'] ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן, ומכללן ילפינן בתו, ובת בתו, ובת בנו מן האונסין, אע"פ שאינן בת אשתו, בת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, ואע"פ שאינן בתו ובנו, אלא חורגתו וחורגו. וחמותו דתני הינו הבא על אשה שנשא בתה ולאו מכללא אתיא, אלא איידי דתני אם חמותו ואם חמיו דאתו מכללא, תנא נמי חמותו, כלומ' כמו שחמותו היא בשריפה, כך נמי אם חמותו ואם חמיו הן בשריפה. ובת כהן שיש בה זיקת בעל, היא בשריפה, אבל בועלה אינו בשריפה, אלא כבועל בת יש', אם נשואה בחנק, ואם ארוסה בסקילה. מנהני מילי, דת"ר ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן, אין לי אלא אשה ואמה, בתה, ובת בתה, ובת בנה, מנין, נאמר כאן זימה, ונאמר להלן זימה, מה להלן בתה, ובת בתה, ובת בנה, אף כאן בתה, ובת בתה, ובת בנה, פי' נאמר כאן בעונש, זמה, ונאמר להלן באזהרה, זימה, דכת' [שם י"ח] ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זימה היא, מה בזימה באזהרה הזהיר על בתה ובת בתה ובת בנה, אף בזימה דעונש ענש על [בתה ועל] בת בתה ועל בת בנה, ומנין לעשות זכרים כנקבות, נאמר כאן זימה, ונאמר להלן זימה, מה להלן זכרים כנקבות, אף כאן זכרים כנקבות. [ע"ב] ואמ' אביי דהכי קאמ', מנין לעשות שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה, פי' שנאסור בתו, ובת בתו, ובת בנו, מן האונסין, כבתה, ובת בתה, ובת בנה, נאמר כאן בעונש, זמה, ונאמר להלן באזהרה, זמה, ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה כי ערותך הנה [שם], ומקש' והא בשאר דידיה לא כת' זימה, אמ' רבא אמ' לי ר' יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה, אתיא זמה זמה, פי' מעיקרא ילפינן הנה הנה, כת' בשאר דידיה כי ערותך הנה, וכת' בשאר דידה שארה הנה זימה היא, מה הנה דהתם כת' בהדיה זמה, אף הנה דהכא כאילו כת' בהדיה זימה, ובתר דאייתינן זמה בהדיה בגזירה שוה, הדר ילפינן זימה זימה, מה זמה דהתם בשריפה, אף זימה דהכא בשריפה.
<h2>דף עה:</h2>
ומנין לעשות שלשה דורות למעלה כשלשה דורות למטה, פי' שנאסור למעלה מאשתו שלשה דורות, דהינו חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו, כמו שאסר למטה מאשתו שלשה דורות, בתה, ובת בתה, ובת בנה, נאמר למעלה זימה, ונאמר למטה זימה, מה למטה שלשה דורות, אף למעלה שלשה דורות, פי' נאמר למעלה מאשתו זמה, ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא [ויקרא כ'], ונאמר למטה מאשתו זמה, ערות אשה ובתה לא תגלה את בת (בתה) [בנה] ואת בת (בנה) [בתה] לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא [שם י"ח], מה זימה דלמטה יש שם שלשה דורות, אף זמה דלמעלה יש שם שלשה דורות. הרי הבאנו בעונש השריפה, בתה, ובת בתה, ובת בנה, בתו, ובת בתו, ובת בנו, חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו.
<h2>דף עו.</h2>
ובענן, בתו מאנוסתו מנין, פי' דבקרא כת' [ויקרא י"ח] ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה, ובתו מנין, והאי קרא באונסין מיירי דאי בנישואין, אע"ג דאינה בת בתו ובת בנו, כדכת' [שם] את בת (בתה) [בנה] ואת בת (בנה) [בתה], אלא ודאי באונסין מיירי, אמ' אביי קל וחומ', על בת בתו ענש, על בתו לא כל שכן, וכי עונשין מן הדין, גלויי מילתא בעלמ' היא, פי' דבת בתו מכח בתו קא אתיא, רבא אמ' אמ' לי ר' יצחק בר אבדימי, אתיא הנה הנה, אתיא זמה זמה, פי' אתיא הנה הנה לאיסורא, כת' הכא [שם] כי ערותך הנה, וכת' באשה ובתה [שם] שארה הנה, מה הנה דהתם עשה בתה כבת בתה, אף הנה דהכא עשה בתו כבת בתו לאזהרה, והדר יליף זמה זמה לשריפה, דמה הנה דהתם כת' בהדיה זמה, אף הנה דהכא כת' ביה זמה, וכיון דכת' ביה זמה, יליף מזמה דכת' בשריפה, מה זמה דהתם בשריפה, אף זמה דהכא בשריפה. תניא אל תחלל את בתך להזנותה [ויקרא י"ט], במוסר את בתו שלא לשם אישות, וכן שמסרה את עצמה שלא לשם אישות, פי' דכת' [שם] ולא תזנה הארץ, בא להזהיר על האשה כשהיא גדולה ויצאה מרשות האב. תניא אידך, אל תחלל את בתך להזנותה, ר' אליעזר אומ' במשיא בתו לזקן, ר' עקיבה אומ' זה המשהה בתו בוגרת.
<h2>דף עו:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב המשיא בתו לזקן, והמשיא אשה גדולה לבנו קטן, והמחזיר אבדה לגוי, עליו הכת' אומ' [דברים כ"ט] למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה יי' סלוח לו, פי' למען ספות, לחבר, כמו [ישעיה כ"ט] ספו שנה על שנה, רוה את הצמאה, שבע לדבר עם צמא בדבר, זקן וילדה, זו צמאה לתשמיש, וזה שבע, וכן גדולה לקטן, והמחזיר אבדה לגוי, השוה וחבר גוים ליש', ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצוה, שאף לגוים הוא עושה כן, שלא נצטוה עליהן, והאומות הן שביעים ואינם צמאים ומתאוים ליוצרם, צמאה זו כנסת יש', שצמאה ותאבה ליראת יוצרה ולקיים מצוותיו. תניא האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, בתכשיטין, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכת' אומ' [איוב ה'] וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. ת"ר האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכת' אומ' [ישעיה נ"ח] ומבשרך לא תתעלם אז תקרא ויי' יענה.
אילו הן הנהרגין, רוצח, ואנשי עיר הנדחת. רוצח שהכה את רעהו בין באבן בין בברזל, וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם, ומת, חייב, דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול הוא לעלות משם, ומת, פטור. שיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש, פטור, השיך בו את הנחש, ר' יהודה מחייב, וחכמ' פוטרין.
כבש עליו לתוך האור כול', פי' הוא נפל שם מאיליו והיה יכול לעלות ולהינצל, וכשהיה מרים ראשו לעלות, זה כבש ידו על ראשו ואינו יכול לעלות מפני כבישת ידו, עד שנשרף שם או נחנק שם, חייב, ורבותא אשמעינן דאע"ג דנפל מאיליו כיון שהיה יכול לעלות וזה כבש ידו עליו ולא הניחו לעלות חייב, כאילו הוא הפילו שם, אבל אם דחפו שם והיה יכול לעלות, ונתעצל ולא עלה ומת שם, פטור. כובש מנלן דחייב, אמ' שמואל דאמ' קרא [במדבר ל"ה] או באיבה, או לרבות המצמצם, פי' אע"ג דעבד מעשה בגופו, שכבש עליו ידו והממית היה מזומן, כיון שלא הרגו בידים גרמא הוי, ומנלן דחייב בגרמא זו, או לרבות את המצמצם, הינו כובש, שצמצמו שם כדי שלא יקום.
מתני'. אילו הן הנהרגין כול', אמ' שמואל מפני מה לא נאמרה יד בברזל, מפני שהברזל ממית בכל שהו, פי' לא נאמר בו ואם בכלי ברזל יד אשר ימות בו, כדכת' גבי אבן ועץ, ורישיה דקרא נקט, דעיקר הדרשה מאשר ימות בה הוא. תניא נמי הכי, ר' מאיר אומ' גלוי וידוע לפני מי שאמ' והיה העולם שהברזל ממית בכל שהוא, לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור. והני מילי דברזיה מיברז, פי' שתחבו במעיו או בסימניו, אבל אם הכהו לארכו, שיעור ואומד בעי.
<h2>דף עז.</h2>
ההוא גברא דצמצמה לחיותא דחבריה בשמשא ומתה, רבינא מחייב, ורב אחא בר רב פטר, רבינא מחייב, קל וחומ', ומה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם, נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שנחייב בו את המצמצם, פי' נזקין עשה בהן אונס כרצון, היכא דהזיק בידים בין ער בין ישן, כדילפי' [ב"ק כ"ו ע"ב] מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד. ורב אחא בר רב פטר, אמ' רב משרשיא מאי טעמ' דר[ב] אחא בר רב דפטר, אמ' קרא [במדבר ל"ה] מות יומת המכה רוצח הוא, ברוצח הוא דחייבתי לך מצמצם, אבל בנזקין לא חייבתי לך מצמצם, פי' סיפיה דקרא דאו באיבה הוא, דמרבינן מיניה מצמצם, וכת' רוצח הוא, למעוטי נזקין, דגרמא בנזקין פטור, והצימצום הזה גרמא הוא, כיון שהבהמה היתה עומדת בשמש ולא הביאה הוא שם, אלא שצימצמה ועיכבה שם שלא תלך, והשמש הרגה. והילכת' כרבינא, כדפסקינן הילכת' בפ' הגוזל עצים [שם ק' ע"א] דדיינינן דינא דגרמי, ובפר' גיד הנשה [חולין צ"ג ע"ב] אמרי' דבכל התורה כולה דפליגי רב אחא ורבינא, הלכה כרבינא, בר מהני תלת, אומצא, ביעי, ומזירקי, דהילכת' כרב אחא. וקשיא לי, דהכא אשכחן דרבינא מחייב ורב אחא פטר, והתם אמרי' דבכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, ויש לומ' דמה דכייל תלמ' התם, לא כייל אלא באיסורי, אבל בדיני לא, דבדיני אי הויא חומרא להאי הויא קולא להאי, ולית למימ' בהו חומרא וקולא.
אמ' רבה כפתו ומת ברעב פטור, כפתו בחמה ומת, בצנה ומת, חייב, סוף חמה לבוא וסוף צנה לבוא פטור, פי' כשכפתו ומת ברעב פטור, שהרעב לא היה עומד שם, אלא מאיליו הולך ומתחזק עליו, הילכך חשיב גרמא, אבל כשכפתו בחמה ובצנה ומת, הממית מזומן שם, ובריא היזיקה, שכל כח הצנה והחמה עומד שם, ואע"ג דהוה רעב טובא, דקים לן דבתרתי שעי מיית, ובחמה ובצנה לא מיית עד ארבע, ברעב פטור, ובחמה ובצנה חייב, כיון דקיימי התם ובריא הזיקיהו, אבל רעב דלא קאי התם, ואתי ממילא, דומה כסוף חמה לבוא וסוף צנה לבוא, דאע"ג דבודאי אתו, כיון דלא הוו התם בההיא שעתא פטור. ואמ' רבה כפתו לפני הארי פטור, לפני יתושין חייב, פי' הארי ספק טורף ספק אינו טורף, ואע"פ שרוב האריות טורפין, לפרקים שהוא שבע ואינו טורף, או שמצפה לטרף אחר, וזה דומה לנחש, דאמרי' לקמן [ע"ח ע"א] השיך בו את הנחש פטור, למאן דאמ' ארס נחש מעצמו מקיא, שכך הארי טורף מעצמו כמו שהנחש נושך ומטיל ארס מעצמו, וטעם שניהם הוא מפני שלפעמים לא ישוך הנחש ולא יטרוף הארי, אבל היתושים מחמת צערם ימות האדם, ובודאי מצערים, לפיכך חייב. רב אשי אמ' לפני יתושין נמי פטור, הני אזלי והני אתו, פי' ואותם הממיתים אותו לא היו שם באותה שעה. איתמר כפה עליו גיגית ופרע עליו את המעזיב', פי' כשכפה עליו גיגית מת בהבלא, וכשפרע עליו את המעזיבה מת בצנה, רבה ור' זירא, חד אמ' חייב, וחד אמ' פטור, תסתיים דרבה הוא דאמ' פטור, דאמ' רבה כפתו ומת ברעב פטור, פי' שהרעב מאיליו בא, גם החום מאיליו הולך ומתרבה שם. א"ר זירא האי מאן דעייליה לחבריה בביתא דשישא ואדליק ליה שרגא ומית מיחייב.
<h2>דף עז:</h2>
ואמ' רבה דחפו בבור וסולם בבור, ובא אחר וסילקו, ואע"פ שהוא קדם וסילקו, פטור, דבעידנא דשדייה יכול לעלות הוה, פי' וסילוק הסולם הוי גרמא, שמסלק הצלתו מלפניו והוא מת מאיליו. ואמ' רבה זרק בו חץ ותריס בידו, ובא אחר ונטלו, אינמי הוא קדם ונטלו, פטור, דבעידנא דשדא ביה מיפסק פסיקי גיריה. ואמ' רבה זרק בו חץ וסממנין בידו, ובא אחר ופיזרן, ואינמי קדם הוא ופיזרן, פטור, דבעידנא דשדא ביה יכול להתרפאות הוה. אמ' רב אשי הילכך אפילו (ב)סממנין בשוק. אמ' רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא, מיחייב, גיריה דידיה נינהו, והני מילי בכח ראשון, אבל בכח שני, גרמא בעלמ' הוא.
<h2>דף עח.</h2>
שיסה בו את הכלב כול', פי' דהוי גרמא בעלמ'. השיך בו את הנחש כול', אמ' רב אחא בר יעקב כשתימצי לומ' לר' יהודה ארס הנחש בין שיניו הוא עומד, לפיכך המשיך בסיף, והנחש פטור, לדברי חכמ' ארס נחש מעצמו הוא, לפיכך הנחש בסקילה, והמשיך פטור, פי' המשיך פטור, כדפרישית, שפעמים שאינו נושך, אבל אי הוה קים לן דבעיקר ישוך, הוה מיחייב, דומיא דדחפו לתוך המים או לתוך האור, או שם גחלת על לבו והיו ידיו כפותות שאינו יכול לסלקה. ואי קשיא, אמאי נחש בסקילה, והתנן בבבא קמא [ל"ט ע"א] שור האיצטדינין אינו חייב מיתה, שנ' [שמות כ"א] כי יגח ולא שיגיחוהו. תשובה, לא על שיסויו של זה נשכו, אלא מעצמו, ולא דמי האי אלא למי שהקריב את חברו לפני שור המועד ונגחו, שמפני הקרבתו של זה לא ייפטר השור מסקילה, והם הכי נמי הכא, אבל ודאי שיסה בו את הנחש פטור הנחש ממיתה, דומיא דשור האיצטדין.
המכה את חברו בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, לאחר מיכן הכביד, ומת, ר' נחמיה פוטר, וחכמ' מחייבין, שרגלים לדבר.
מתני'. המכה את חברו בין באבן כול', פי' רגלים לדבר שמחמת הכאתו מת, שהרי אמדוהו למיתה, ואע"פ שהקל בנתים, כמה חולין יש שנראין כי מקילין ומתים מחמת אותו חולי. ת"ר את זו דרש ר' נחמי', אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה [שמות כ"א], וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג, אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר כן הכביד ומת, שהוא פטור. ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה, מלמד שחובשין אותו, פי' שלא יברח, עד שנראה אם ימות ואם לאו.
<h2>דף עח:</h2>
נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את יש', לנפלין והרג בן קיימא, פטור. ניתכון להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, ומת, נתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו, ומת, נתכוון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת, נתכוון להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת, פטור. נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו, ומת, נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית לגדול, והלכה לה על הקטן, ומת, חייב. ר' שמע' אומ' אפי' נתכוון להרוג את זה והרג את זה, פטור.
<h2>דף עט.</h2>
מתני'. נתכוון להרוג את הבהמה כול', פי' דתרתי בענן, שיכנו במקום הראוי להמית, ובדבר שראוי להמית. נתכוון להרוג את הגדול כול', ודיקי' ר' שמע' אהייא, אילימ' אסיפא, ר' שמע' פוטר מיבעי ליה, פי' אם תאמר דפליג ר' שמע' ופטר בכל מאי דאמרינן בסיפא, ואפי' נתכוון להכותו על מתניו, והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה על לבו, אם כן יאמר ור' שמע' פוטר, דמשמע דפטר בכל מה דמחייב ת"ק, השתא דתני אפי' נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, משמ' דדוקא מגברא לגברא פטר, אבל בחד גברא מחייב, ואי אגדול וקטן קאי, מאי אפי', הוה ליה למימר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, אלא ארישא קאי, נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את יש', לנפלים והרג בן קיימא, פטור, הא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב, ר' שמע' אומ' אפי' נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, ודוקא בהנו פטר, אבל בגברא חד ונתכוון להכותו על מתניו, והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו חייב, ומשום הכי שבקה ר' שמע' לסיפא ואהדר אדוקיא דרישא, דלא תימ' דר' שמע' פוטר אכולה סיפא, ואפי' בחד גברא. מאי טעמ' דר' שמע', דכת' [דברים י"ט] וארב לו, עד שיתכוין לו. ורבנן, אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגאו, היכי דמי, אילימ' תשעה גוים ואחד יש' ביניהן, תיפוק לי דרובה גוים נינהו, ואינמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, לא צריכא דאיכא תשעה יש' וגוי אחד ביניהן, דהוה ליה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
<h2>דף עט:</h2>
רוצח שנתערב באחרים, כולן פטורין, ר' יהודה אומ' כונסין אותן לכיפה. וכל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה, ידונו בקלה. הנסקלין בנשרפין, ר' שמע' אומר ידונו בסקילה, שהשריפה חמורה, וחכמי' אומ' יידונו בשריפה, שהסקילה חמורה. אמ' להן ר' שמע' אילו לא היתה שריפה חמורה לא ניתנה לבת כהן שזינת, אמרו לו אילו לא היתה סקילה חמורה לא ניתנה למגדף ולעובד ע"ז. הנהרגין בנחנקין, ר' שמע' אומ' בסיף, וחכמ' אומ' בחנק.
מתני'. רוצח שנתערב באחרים כול', מאי אחרים, אילימ' אחרי' כשרים, פשיטא, ותו בהא לימ' ר' יהודה כונסין אותן לכיפה, אמ' ר' אבהו אמ' שמואל הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחין אחרין שנגמר דינן עסיקי', רבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, והילכך כולן פטורין, פי' וכיון שאין מכירין אותו כשלא בפניו דמי, ור' יהודה סבר כיון דרוצחין נינהו מיפטרינהו לגמרי לא איפשר, הילכך כונסין אותן לכיפה.
<h2>דף פ:</h2>
נידונין בקלה, שמעת מינה מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל, פי' ונפקא מינה שאם התרו לנהרגין ונחנקין בסקילה או בשריפה נידונין בהרג וחנק, ולא מיפטר מפני שלא הודיעו לו מיתתו, אמ' ר' ירמיה הכא במאי עסיקינן שהתרו בו סתם, והאי תנא הוא, דתניא כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה, ועד שיודיעוהו שהוא מחויב מיתה לבית דין, ר' יהודה אומ' עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג, ת"ק יליף ממקושש, פי' שלא היו יודעין באיזו מיתה הוא חייב, ואם כן לא התרו בו המוצאים אותו אלא שהוא חייב מיתה, ור' יהודה הוראת שעה היתה. הנסקלין בנשרפין כול', אי קשיא והרי כבר שנה חלוקתן בתחלת פרק ארבע מיתות [מ"ט ע"ב], תשובה, הכא עיקר פלוגתיהו למימ' באיזו מיתה הן נידונין, והתם איידי דאדכר מנין ארבע מיתות, ולא ידע התנא איזה סדר יתפוש, תפש סדר זה וסדר זה, ומשום הכי הנה שנה טעמם ושם לא שנה טעמם.
<h2>דף פא.</h2>
מי שנתחייב שתי מיתות בית דין, ידון בחמורה. עבר עבירה שיש בה שתי מיתות, ידון בחמורה, ר' יוסי אומ' נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו.
מתני'. מי שנתחייב שתי מיתות כול', ידון בחמורה פשיטא, איתגורי איתגור, אמ' רבא הכא במאי עסיקי' כגון שעבר עבירה קלה ונגמר דינו לעבירה קלה, וחזר ועבר עבירה חמורה, סד"א כיון דנגמר דינו לעבירה קלה האי גברא קטילא הוא, קמ"ל. תניא כיצד א"ר יוסי נידון בזיקה הראשונה הבאה עליו, חמותו ונעשת אשת איש, נידון בחמותו, אשת איש ונעשת חמותו, נידון באשת איש, פי' דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור, אפי' איסור חמור על איסור קל.
<h2>דף פא:</h2>
מי שלקה ושנה, בית דין כונסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורים, עד שכריסו נבקעת. ההורג נפשות שלא בעדים, מכניסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ.
מתני'. מי שלקה ושנה כול', פי' בפעם שלישית כונסין אותו לכיפה, כדתניא בפירוש, פעם ראשונה ושנייה מלקין אותו, ושלישית כונסין אותו לכיפה, וכיון דבר כיפה הוא בפעם שלישית, אין מלקין אותו, דבתרי דיני לא דיינינן ליה, אלא כונסין אותו לכיפה. ומשום דלקה ושנה כונסין אותו לכיפה, פי' הכיפה היא מיתה, ומשום דעבר בלאו נמית אותו. א"ר ירמיה הכא במלקיות של כריתות עסיקי', דגברא בר קטלא הוא, וקרובי הוא דלא מיקרב קטליה, וכיון דקא מוותר נפשיה מקרבינן ליה לקטליה, פי' כיון שעבר בכריתות בר קטלא בידי שמים הוא, ולא מיקרב קטליה, בידי אדם, וכיון שמפקיר עצמו לעשות הרבה פעמים, מקרבין מיתתו ומכניסין אותו לכיפה שימות בה. תניא עבר עבירה שיש בה מלקות, פעם ראשונה ושנייה מלקין אותו, שלישית כונסין אותו לכיפה, אבה שאול אומ' אף בשלישית מלקין אותו, וברביעית כונסין אותו לכיפה. וקא מיפלגי בפלוגתא דרשב"ג [ורבי], דת"ק כר' דאמ' בתרי [זימני] הויא חזקה, ואבה שאול כרשב"ג דאמ' בתלתא זימני הויא חזקה. מאי כיפה, אמ' רב יהוד' מלא קומתו, פי' אינה גבוהה אלא מלא קומתו שיעמוד שם בדוחק. והיכא רמיזא, אמ' ריש לקיש תמותת רשע רעה [תהלים ל"ד], פי' הלכה למשה מסיני היא, אלא אסמכתא בעלמ' ילפינן מהאי קרא.
ההורג נפשות שלא בעדים, מנא ידעינן, אמ' רב בעדות מיוחדת, פי' שנים ראו אותו שהרג את הנפש, אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, ולא היו רואין העדים זה את זה, שאין עדותן מצטרפ', אלא כל אחד הוא נידון יחיד בפני עצמו, כדתנן במכות [ו' ע"ב], היו שנים רואין אותו מחלון זה, ושנים היו רואין אותו מחלון זה, ואחד מתרה בו באמצע, בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו הרי אילו עדות אחת, ואם לאו הרי אילו שתי עדיות, פי' אם רואין אילו את אילו הן עדות אחת, ועד שלא יוזמו כולן אינן נהרגין, אינמי אם נמצא אחד מהן פסול כולן פסולין, ואם אינן רואין אילו את אילו הן שתי עדיות, ואם נמצאת כת אחת זוממת נהרגין, ולא בענן עד שיוזמו כולן, ואם נפסלה האחת, הכת השנייה כשרה, וכי היכי דשתי כיתי עדים נחלקין, הם הכי נמי כת אחת נחלקין, ואינן מצטרפין ואין הורגין על פיהן אלא כונסין אותו לכיפה. ושמואל אמ' שלא בהתראה. ונותנין לו לחם צר ומים לחץ, מאי שנא הכא דקתני לחם צר ומים לחץ, ומאי שנא התם דקתני שעורים, אמ' רב ששת אידי ואידי נותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו, והדר מאכילין אותו שעורין עד שכריסו נבקעת, שהשעורין מנפחין את בני מעיו.
הגונב את הקשוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית, קנאין פוגעין בו. כהן ששימש בטומ', אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו בגיזרין. זר ששימש במקדש, ר' עקיבה אומ' בחנק, וחכמ' אומרין בידי שמים.
מתני'. הגונב את הקשוה כול', מאי קשוה, אמ' רב יהודה כלי שרת, וכן הוא אומ' [במדבר ד'] ואת קשות הנסך, פי' והאי דתני קשוה משום דקטינא ויכול להחביאה והוא הדין לכל כלי שרת. והיכא רמיזא, פי' אילו השלשה שקנאין פוגעין בו הלכה למשה מסיני הן, אבל מכל מקום היכא רמיז', ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו [שם], פי' הוה ליה למיכתב ולא יבואו לראות ומתו, מאי כבלע, אלא קרא יתירא הוא למידרש ביה הכי, המבלע את הקדש, דהינו הגונבו, חייב מיתה. והמקלל בקוסם, תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו, פי' קוסם הוא עב' זר', כדכת' [ש"א ט"ו] כי חטאת קסם מרי, וקוסמו הוא העובדו, שעשאו קוסם עליו, וכינוי הוא כלפי למעלה, כאדם התולה קללתו בחברו, וזה האיש ברך את השם בשם הקוסם, ואילו היה מברך שם בשם היה חייב סקילה, כדאמרן בארבע מיתות [נ"ו ע"א], השתא דבירך בשם הקוסם, אע"פ שנותן כבוד לקוסם ומקלל בשמו, לא מיחייב. ורבנן ואיתימ' רבה בר מרי אמ' יכהו קוסם לו ולקונו ולמקנו, פי' או לו, או לקונו ולמקנו, דבין אם קילל חברו בשם הקוסם, בין אם בירך את השם בשם הקוסם, חייב, מפני שנתן כבוד לקוסם ובירך בשמו או קילל חברו בשמו.
<h2>דף פב.</h2>
והבועל ארמית קנאין פוגעין בו, פי' המתקנא לכבוד שמים רשאי להורגו. בעא מיניה רב כהנא מרב לא פגעו בו קנאין מהו, אנשייה רב לגמריה, אקריוה לרב כהנא בחילמיה, [מלאכי ב'] בגדה יהודה ותועבה נעשתה ביש' וגומ' ובעל בת אל נכר, זו גויה, וכת' בתריה יכרת ייי' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לייי' צבאות, אם יש' הוא לא יהא לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו מגיש מנחה לייי' צבאות. כי אתא רב דימי אמ' בית דינו של חשמונאי גזרו הבא על הגויה חייב עליה משום נש"א, פי' נדה, שפחה, אשת איש, כי אתא רבין אמ' משום נשג"ז. וכל אלה הם מדרבנן, שאין נידות לגויה, ולא שפחה, ולא אשת איש. אמ' רב חסדא הבא לימלך אין מורין לו, ולא עוד שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו, רודף הוא, פי' אם בא הקנאי לבית דין להמלך אם רשאי להרוג הבא על ארמאית, אין מורין לו בית דין שיהרגהו, דודאי הוא מאיליו רשאי לעשות, ולא שיורו לו בית דין כן, ודוקא בשעת מעשה רשאי להורגו, אבל אם פירש מן המעשה ואחרי כן הרגו הקנאי, נהרג עליו, שאינו רשאי להורגו לאחר שפירש מן העבירה, ואם נתגבר העובר על הקנאי והרגו, אין נהרג עליו, דרודף הוא חשוב אצלו.
<h2>דף פב:</h2>
כהן ששימש בטומ' כול', פי' אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, שאין מיתתו מסורה לבית דין, אלא הבחורים של כהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגיזרי עצים, וכל זה הלכה למשה מסיני. בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת, כהן ששימש בטומ' חייב מיתה בידי שמים אי לא, אמ' ליה תניתוה כהן ששימש בטומ' אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגיזרין, ואי ס"ד מחוייב בידי שמים הוא, לישבקוה דקטליה בידי שמים. מיתיבי ואילו שבמיתה, טמא ששימש, תיובתא. אי קשיא, ותיפוק לי דאיכא כרת משום דנכנס לעזרה בטומאת הגוף, תשובה, כגון שניטמא בתוך העזרה ולא שהה שם כשיעור השתחויה ועבד עבודה, כדאמרי' בפר' שני דשבועות [י"ז ע"א], מתקיף לה ר' זירא הא דקימ' לן טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה, אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי, משכחת לה דאניס נפשיה ועביד עבודה, אלא אי אמרת דוקא גמירי, היכי משכחת לה, אי דשהה בר כרת הוא, פי' דהוי נכרת הוא וזרעו, ואי דלא שהה, היכי עביד עבודה, אמ' אביי ומאי קושיא, משכחת לה כגון שבא בקצרה והיפך בצינורא, וכדרב הונא דאמ' רב הונא זר שהיפך בצינורא חייב מיתה.
<h2>דף פג.</h2>
גופה ואילו שבמיתה, האוכל את הטבל, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל את התרומה, וזר ששימש, וטמא ששימש, וטבול יום, ומחוסר כיפורים, ומחוסר בגדים, ושלא רחוץ ידים ורגלים, ושתויי יין, ופרועי ראש, אבל ערל, אונן, ויושב, אינן במיתה, אלא באזהרה, בעל מום, ר' אומר במיתה, וחכמ' אומ' באזהרה, והתם [להלן פ"ד ע"א] מפרש טעמיהו.
<h2>דף פד.</h2>
זר ששימש במקדש כול', תניא ר' ישמעאל אומ' נאמר כאן [במדבר י"ח] והזר הקרב יומת, ונאמר להלן [שם י"ז] כל הקרב הקרב אל משכן יי' ימות, מה להלן בידי (אדם) [שמים], אף כאן בידי (אדם) [שמים], פי' במאתים וחמשים כת', שנשרפו בידי שמים, ר' עקיב' אומ' נאמ' כאן והזר הקרב יומת, ונאמר להלן [דברים י"ג] והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת, מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה, ר' יוחנן בן נורי אומ' מה להלן בחנק, אף כאן בחנק. במאי קמיפלגי ר' ישמע' ור' עקיב', ר' עקיבה סבר דנין יומת מיומת, ואין דנין יומת מימות, ור' ישמעאל סבר דנין הדיוט מהדיוט, ואין דנין הדיוט מנביא, ור' עקיב' אמ' לך, כיון שהדיח שוב אין לך הדיוט גדול מזה. במאי קמיפלגי ר' עקיב' ור' יוחנן בן נורי, בפלוגתא דר' שמע' ורבנן, דתניא נביא שהדיח בסקיל', ר' שמע' אומ' בחנק. והאנן תנן ר' עקיב' אומ' בחנק, תרי תנאי אליבא דר' עקיבה, מתני' ר' שמע' אליבא דר' עקיב', בריתא רבנן אליבא דר' עקיבה.
<h2>דף פד:</h2>
אילו הן הנחנקין, המכה אביו ואמו, וגונב נפש מיש', וזקן ממרא על פי בית דין, ונביא השקר, והמתנבא בשם ע"ז, והבא על אשת איש, וזוממי בת כהן ובועלה.
אילו הן הנחנקין כול', מכה אביו ואמו מנלן, דכת' [שמות כ"א] ומכה אביו ואמו מות יומת, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. ואימא עד דקטיל ליה מיקטל, מדכת' [שם] מכה איש ומת, וכת' [במדבר ל"ה] הכהו וימת, והכא לא כת' מיתה, הוי אומ' הכאה דלאו מיתה, ואימ' אע"ג דלא עביד ביה חבורה, אלמ' תנן המכה אביו [ואמו] אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה, אמ' קרא [ויקרא כ"ד] מכה נפש בהמ' ישלמנה ומכה אדם יומת, מה נפש בהמה עד דעביד בה חבורה, אף מכה אדם נמי עד דעביד ביה חבורה. מתקיף לה ר' ירמיה, אלא מעתה הכישה באבנים הכי נמי דלא מיחייב, אלא א"ר ירמיה אם אינו עניין לנפש בהמה, דהא אינמי הכישה באבנים חייב, תנהו ענין לנפש אדם, פי' הבהמה אם הכישה והתיש כחה באבנים, אע"ג דלא עבד בה חבורה, חייב לשלם חסרון דמיה שחיסרה והחלישה, אם כן למה כת' בה נפש, אלא תנהו עניין לאדם, והחבורה נפש היא, דמה נפש אינה חוזרת, אף חבורה אינה חוזרת, ונפש ממש לא בענן, כדילפינן לעיל מדלא כת' ביה ומת. איבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו, אמ' רב דימי בר חיננא מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה (אדם) [בהמה] לרפואה פטור, אף מכה אדם לרפואה פטור.
<h2>דף פה.</h2>
בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, אמ' להו ואחר מי התירו לו, אלא כבוד שמים עדיף, הכא נמי כבוד שמים עדיף. ואסיקנא [ע"ב], מאי הוי עלה, אמ' רבה בר רב הונא וכן תנא דבי ר' ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, חוץ ממסית, שאמרה תורה [דברים י"ג] לא תחמול ולא תכסה עליו.
<h2>דף פה:</h2>
המכה אביו ואמו [אינו חייב] עד שיעשה בהן חבורה, זה חומר במקלל מבמכה, שהמקלל לאחר מיתה חייב, והמכה לאח' מיתה פטור.
מתני'. המכה אביו ואמו כול', ת"ר אביו ואמו קלל, אפי' לאחר מיתה. וליתני נמי חומר (מ)במכה מבמקלל, שהמכה עשה בו שלא בעמך כעמך, מה שאין כן במקלל, פי' דבמקלל כת' [שמות כ"ב] ונשיא בעמך לא תאור, ודרשינן ליה בעושה מעשה עמך, אבל במכה לא כת' בעמך, קסבר מקשינן הכאה לקללה.
הגונב נפש מיש' אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו, ר' יהודה אומ' עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנ' [דברים כ"ד] והתעמר בו ומכרו. הגונב את בנו, ר' יוחנן בן ברוקה מחייב, וחכמ' פוטרין, גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ר' יהודה מחייב, וחכמ' פוטרין.
מתני'. הגונב נפש מיש' כול', פי' אינו חייב עד שיכניסנו ברשותו וישתמש בו ואחרי כן ימכרנו, אבל אם תפשו בשדה ומכרו אינו חייב, דכת' [שמות כ"א] ונמצא בידו, ותניא במכילתא ונמצא, אין מציאה בכל מקום אלא בעדים, בידו, אין ידו אלא רשותו, וכן [הוא] אומ' [במדבר כ"א] ויקח את כל ארצו מידו, והעימור הוא שימוש. ות"ק לא בעי עימור, אמ' רב אחא בריה דרבא פחות משוה פרוטה איכא ביניהו. ת"ר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל [דברים כ"ד], אחד הגונב [את האיש ואחד הגונב] את האשה, ואחד גר, ועבד משוחרר, וקטן, גנבו ולא מכרו, מכרו ועדין הוא ברשותו, פטור, מכרו לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים חייב, הגונב את העבדים פטור, פי' דבענן מבני ישר'. [פ"ו ע"א] תני תנא קמיה דרב ששת, אמ' ליה אני שונה ר' שמע' אומ' מאחיו, עד שיוציאנו מרשות אחיו, ואת אמרת חייב, תני פטור, פי' הוה תני הך דתני מכרו לאביו או לאחיו חייב, ואמ' ליה הכת' אומ' מאחיו, עד שיוציאנו מרשות אחיו, והיאך מחייב אם מכרו לאביו או לאחיו, שהרי החזירו ברשותן, אלא ודאי פטור צריך למיתני.
<h2>דף פו.</h2>
הגונב את בנו כול', מאי טעמיהו דרבנן, אמ' אביי דאמ' קרא [שמות כ"א] ונמצא בידו, פרט למצוי. אמ' רבא הילכך הני מקרי דרדקי ומתנו רבנן כמצויין בידן דמו ופטירי. גנב מי שחציו עבד כול', מאי טעמ', ר' יהודה סבר מאחיו לאפוקי עבדים, בני יש' למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין, פי' המ"ם הוא מיעוט, דאיבעי ליה למיכתב מאחיו בני ישר', הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ורבנן, מאחיו למעוטי עבדים לא מצית אמרת, דהא אחיו הוא במצות, בני יש', ומבני יש', חד למעוטי עבדים, וחד למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ת"ר אזהרה לגונב נפשות מנין, ר' יאשיה אומ' מלא תגנוב [שמות כ'], ור' יונתן אמ' מלא ימכרו ממכרת עבד [ויקרא כ"ה], ולא פליגי מר קא חשיב לאו דגנבה, ומר קחשיב לאו דמכירה. ת"ר לא תגנוב, בגונב נפשות הכת' מדבר, אתה אומ' בגונב נפשות, או אינו אלא בגונב ממון, צא ולמד משלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, דבר למד מעניינו, במה הכת' מדבר בנפשות, אף כאן בנפשות. וטועים המתרג' לא תרצח, לא תקטול נפש, דפשיטא ודאי שאין רציחה אלא בנפש, אלא כך צריך לתרגם, לא תגנוב לא תגנוב נפש.
<h2>דף פו:</h2>
זקן ממרא על פי בית דין, שנ' [דברים י"ז] כי יפלא ממך דבר למשפט וגומ', ושלשה בתי דינין היו שם, אחד על פתח הר הבית, ואחד בפתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית, באין לזה שעל פתח הר הבית ואומ', כך למדתי וכך למדו חבריי, כך דרשתי וכך דרשו חבריי, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו אילו ואילו באין לזה שעל פתח העזרה ואומ', כך דרשתי וכך דרשו חבריי, כך למדתי וכך למדו חבריי, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו אילו ואילו באין לבית [דין] הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל יש', שנ' [שם] מן המקום ההוא אשר יבחר יי'. חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהיה למוד פטור, הורה לעשות חייב, שנ' [שם] והאיש אשר יעשה בזדון וגו', אינו חייב עד שיורה לעשות, תלמיד שהורה לעשות פטור, נמצא חומרו קולו.
מתני'. חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהיה למוד כול', פי' אע"ג דכת' [דברים י"ז] והאיש אשר יעשה בזדון, פשטיה דקרא לאו בעשייה ממש מיירי, אלא הכי קאמ' שיעשה בזדון ולא ישמע, והיא העשייה שלו, שאינו שומע, ומשמע אע"פ שהורה לעשות לבד, שלימד כדרך שהיה למוד חייב, אלא משום דהוא קרא יתירא דהוה ליה למיכתב והאיש אשר לא ישמע, וכתב אשר יעשה, דרשינן דבענן מעשה, ומיהו לא דוקא בדידיה, אלא אפי' באחריני. תלמיד שהורה כול', מה שפירש המורה תלמיד שנחלק על בית דין שבעירו, אינו נראה לי, דאם כן על כל חלוקה שיש להן יעלו, והיאך ימצא שנים עשר מזכין זכיי, ותו דתניא במופלא שבבית דין הכת' מדבר, ומופלא לא יקרא אלא הגדול שבכולם, וכדתנן בהוריות [ד' ע"ב] או שלא היה מופלא שבבית דין שם, והמורה פירש במופלא שבבית דין, למעוטי תלמיד, ואינו נראה לי, דדוקא המופלא אם חלק על בית דינו היו עולין, אבל שאר זקני בית דין לא היו עולין, אלא עומדין על המנין, וכל שכן בתלמידיהם, וכפי מה שהיו אומרים הרוב והמופלא עמהן כך היו עושין, אבל מיהו אם נחלק המופלא, ועלו, ואחרי כן המרה עליהן, והורה לעשות, לא הוא לבדו חייב, אלא כל זקני בית דין שנטו אחריו, אם הורה אחד מהן לעשות כדבריו חייב, כדכת' והאיש אשר יעשה בזדון, כל איש במשמע, חוץ מתלמיד שאינו ראוי להוראה, שעדין לא נסמך. נמצא חומרו, שאסור להורות עד שיוסמך, קולו, הוא המיקל עליו, שאינו מת.
<h2>דף פז.</h2>
מתני'. זקן ממרא כול', ת"ר כי יפלא, במופלא שבבית דין הכת' מדבר, פי' אם היה המופלא, שהוא גדול שבסנהדרין, חולק על כל חבריו אז הזקיקם הכת' לעלות, ולא יעמדו על המנין לעשות כרבים, אבל אם היה אחד מזקני בית דין חולק עם חבריו אינן זקוקין לעלות, אלא עומדין על המניין ועושין כרבים, כדתנן [מ' ע"א] י"ב מזכין וי"א מחייבין זכאי, והוא שיהא המופלא מן הרוב. ת"ר אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ר' שמע' אומ' אפי' דיקדוק אחד מדברי סופרים. מאי טעמ' דר' מאיר, גמר דבר דבר, כת' הכא [דברים י"ז] כי יפלא ממך דבר למשפט, וכת' התם [ויקרא ד'] ונעלם דבר מעיני הקהל, מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. ור' יהודה מאי טעמיה, דכת' [דברים י"ז] על פי התורה אשר יורוך, עד דאיכא תורה ויורוך. ור' שמע' אשר יגידו לך מן המקום ההוא [שם], אפי' כל דהוא.
<h2>דף פח.</h2>
אמ' רב כהנא הוא אומ' מפי השמועה, והן אומ' מפי השמועה, אינו נהרג, וכן הוא אומ' כך נראה בעיני, והן אומ' כך נראה בעינינו, עד שיאמר הוא כך נראה בעיני, והן אומ' מפי השמועה, תדע, שהרי לא הרגו עקביה בן מהללאל, פי' לא מצינו יחיד חולק עם רבים בימי הבית אלא זה, דחלוקות בית שמי ובית הלל רבים ורבים היו, ולאחר החרבן היו אותן התנאים שחלקו עם רבים. ור' אלעזר אומ' אפי' הוא אומ' מפי השמועה, והן אומ' כך נראה בעינינו, נהרג, כדי שלא ירבו מחלקאות בישר', ואם תאמר מפני מה לא הרגו את עקביה בן מהללאל, מפני שלא הורה הלכה למעשה. תא שמ' ר' יאשיה אומ' שלשה דברים סח לי זעירא משום אנשי ירושלם, על בעל שמחל קינויו שמחול, [ע"ב] ועל בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו לקיימו שמקיימין אותו, ועל זקן ממרא שרצו חבריו לקיימו שמקיימין אותו, וכשבאתי אצל חבריי שבדרום על שנים הודו לי, ועל זקן ממרא לא הודו לי, שלא ירבו מחלקאות בישר', תיובתא, פי' אלמא לשלא ירבו מחלקאות חיישינן, כר' אלעזר, ותיובתא דרב כהנא.
<h2>דף פח:</h2>
תניא א"ר יוסי כתחילה לא היו מחלוקות ביש', אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינים של עשרים ושלשה, אחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב על פתח הר הבית, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות שבישר', הוצרך דבר לשאול, שואל מבית דין שבעירו, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו באין לזה שסמוך לעירו, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו באין ללשכת הגזית, ששם סנהדרין גדולה יושבת מתמיד של שחר ועד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל, נשאלה שאלה לפניהן, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו עומדין על המנין, רבו המטמאין טימאו, רבו המטהרים טיהרו, משרבו תלמידי שמי והלל שלא שימשו כל צרכן רבו מחלוקות ביש', ונעשת תורה כשתי תורות, ומשם כותבין ושולחין בכל המקומות, מי שהוא שפל רוח, ועניו, ודעת הבריות נוחה הימנו, יהא דיין בעירו, ומשם מעלין אותו להר הבית, ומשם מעלין אותו לעזרה, ומשם מעלין אותו ללשכת הגזית.
ת"ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו, או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו. האומר אין תפילין כול', פי' שאין זו הוראה, דזיל קרי בי רב הוא, אבל חמש טוטפות להוסיף על מדרש חכמ', זו קרויה הוראה וחייב.
חומר בדברי סופרים מדברי תורה, האומ' אין תפילין לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב.
<h2>דף פט.</h2>
אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלם, ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל, שנ' וכל יש' ישמעו ויראו דברי ר' עקיב', ר' יהודה אומ' אין מענין דינו שלזה, אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין בכל המקומות איש פל' נתחייב מיתה בבית דין.
מתני'. אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו כול', ולא בבית דין שביבנה, פירש המורה אם נשאלו לבית דין שבלשכת הגזית, ואמרו להם, ושהא ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה, ועדין הבית קיים, ואחרי כן הורה כבתחלה, אין ממיתין אותו ביבנה, ואע"פ ששם סנהדרי גדולה, שסוף סוף אינם נקבצים שם. ואינו נראה לי, חדא דאחר שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית בטלו ארבע מיתות, דאמרי' בפ"ק דע"ז [ח' ע"ב] מלמד שהמקום גורם, ועיקר קרא בזקן ממרא כת', ותו דתנן אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלם, וכיון שגלתה ליבנה אנה ימצא בית דין הגדול בירושלם, אלא קודם שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית מיירי, והאי דתני בית דין שביבנה, מפני שתדיר הן מצויין שם חכמים, וסנהדרין קטנה שהיתה שם היתה חכמה יותר משאר בתי דינין. תניא אמ' לו ר' יהודה וכי נאמר יראו וייראו, והלא לא נאמר אלא ישמעו וייראו, אלא ממיתין אותו מיד, ושולחין בכל המקומות איש פל' בן איש פל' נתחייב מיתה בבית דין. ת"ר ארבעה צריכין הכרזה, מסית, ובן סורר ומורה, וזקן ממרא על פי בית דין, ועדים זוממין, בכולהו כת' בהו וכל ישר' ישמעו וייראו, ובעדים זוממין כת' בהו והנשארים, דלאו כול' עלמ' חזו לשהדותא.
ונביא השקר זה המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמ' לו, אבל הכובש על נבואתו, והמוותר על דברי נביא, ונבי' שעובר על דברי עצמו, מיתתו בידי שמים, שנ' [דברים י"ח] אנכי אדרוש מעמו. המתנבא בשם ע"ז, אפי' כיון את ההלכה, לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור. והבא על אשת איש, כיון שנכנסה לרשות הבעל הבא עליה הרי זה בחנק. וזוממי בת כהן ובועלה, כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה.
מתני'. ונביא השקר כול', ת"ר שלשה מיתתן בידי אדם, ושלשה מיתתן בידי שמים, המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו, והמתנבא בשם ע"ז מיתתן בידי אדם, והכובש את נבואתו, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, מיתתן בידי שמים. מנהני מילי, אמ' רב יהודה אמ' רב דאמ' קרא [דברים י"ח] אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי, זה המתנבא מה שלא שמע, את אשר לא ציויתיו לדבר, הא לחברו ציויתי, זה המתנב' מה שלא נאמר לו, ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, זה המתנבא בשם ע"ז, ומת הנביא ההוא, כל מיתה האמור' בתורה סתם אינה אלא חנק. והכובש על נבואתו, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, מיתתן בידי שמים, דכת' [שם] והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי, קרי ביה אשר לא ישַמע, וקרי ביה לא ישמע הוא, פי' פשטיה דקרא משמע על איש אחר שאינו שומע לדברי הנביא, זהו המוותר ומפקיר על דברי נביא, וקרי ביה אשר לא ישמע, זהו הכובש נבואתו ואינו משמיעה לרבים, וקרי ביה נמי אשר לא ישמע הוא, זהו נביא שעובר על דברי עצמו, אנכי אדרוש מעמו, בידי שמים. המתנבא מה שלא שמע, כגון צדקיה בן כנענה, דכת' [דה"ב י"ח] ויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל ויאמ' כה אמ' יי' באלה תנגח את ארם עד כלותם. המתנבא מה שלא נאמר לו, כגון חנניה בן עזור, דקאי ירמיהו בשוק העליון ואמ' [ירמיה מ"ט] הנני שובר את קשת עילם ראשית גבורתם, נשא חנניה קל וחומר בעצמו, ומה עילם שלא באו אלא לעזור את הכשדים לפי שעה אמ' הקב"ה אני שובר את קשת עילם, כשדים לא כל שכן, אתא לשוק התחתון אמ' [שם כ"ח], כה אמ' יי' שברתי את עול מלך בבל. אמ' ליה רב פפא לאביי האי לחבריה נמי לא נאמר, אמ' ליה כיון דאיתיהיב ליה למידרש קל וחומ', כמאן דאיתמר לחבריה דמי, ואיהו ניהו דלא נאמר לו. והמתנבא בשם ע"ז כגון נביאי הבעל. והכובש את נבואתו, כגון יונה בן אמיתי. והמוותר על דברי נביא, [ע"ב] כגון חבריה דמיכה, ונביא שעבר על דברי עצמו, כגון עדו הנביא, דכת' [מ"א י"ג] כי כן ציוה אותי בדבר יי' לאמר לא תאכל לחם וגו', וכת' [שם] וילך וימצאהו אריה בדרך וימיתהו.
<h2>דף פט:</h2>
המוותר על דברי נביא, מנא ידע, פי' מנין ידע שהוא נביא אמת שיהא חייב לקיים דבריו, דיהיב ליה אות, והא מיכה דלא יהב ליה אות ואיענש, היכא דמוחזק שני, דאי לא תימ' הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק, אליהו בהר הכרמל היכי שמעי ליה יש' ועבדי שחוטי חוץ, אלא דמוחזק שני, הכא נמי היכא דמוחזק שני.
ת"ר נביא שהדיח בסקילה, ר' שמע' אומ' בחנק, מדיחי עיר הנדחת בסקילה, ר' שמע' אומ' בחנק. מאי טעמיהו דרבנן, אתיא הדחה הדחה ממסית, מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה, פי' בנביא שהיה מתנבא בשם הבורא לעבוד ע"ז כת' [דברים י"ג] והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על יי' אלהיך להדיחך מן הדרך, ובמסית כת' [שם] וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך. ור' שמע' מיתה כת' ביה סתם, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק, פי' וגזירה שוה לא גמיר. מדיחי עיר הנדחת בסקילה, מאי טעמי' דרבנן, גמרי הדחה הדחה ממסית, או מנביא שהדיח, ור' שמע' גמר הדחה הדחה מנביא, וניגמר הדחה הדחה ממסית, דנין מסית דרבים ממסית דרבים, ואין דנין מסית דרבים ממסית דיחיד, אדרבה דנין הדיוט מהדיוט, ואין דנין הדיוט מנביא, ור' שמע', כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה.
<h2>דף צ.</h2>
מתני'. המתנבא בשם ע"ז כול', פי' כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה שזממו לעשות, חוץ מזוממי בת כהן, שאינן מקדימין למיתתה בשריפה, ובועלה נמי אינו נידון בשריפה כמותה, אלא בחנק, והזוממין נידונין בחנק כמיתת הבועל. מנהני מילי, אמ' רב אחא בריה דרב איקא דתניא ר' יוסי הגלילי אומ' מה ת"ל [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, פי' ליכתוב כאשר זמם לעשות, ולא ליכתוב לאחיו, לפי שכל המומתין שבתורה הן ובועליהן וזוממיהן כיוצא בהן, בת כהן היא בשריפה, ואין בועלה בשריפה, פי' דכת' [ויקרא כ"א] היא באש תשרף, היא בשריפה, ולא בועלה, זוממיה איני יודע אם לו הוקשו אם לה, כשהוא אומ' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, לאחיו, ולא לאחותו.
כל ישר' יש להם חלק לעולם הבא, שנ' [ישעיה ס'] ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ואילו שאין להם חלק לעולם הבא, האומ' אין תחיית המתים, והאומ' אין תורה מן השמים, והאפיקורוס, ר' עקיב' אומ' אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומ' כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו', אבה שאול אומ' אף ההוגה את השם באותותיו. שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא, שלשה מלכים, ירבעם, אחאב, ומנשה, ר' יהודה אומ' מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנ' [דה"ב ל"ג] ויעתר לו וישיבהו ירושלם למלכותו, אמרו לו למלכותו השיבוהו, ולא לחיי העולם הבא, וארבעה הדיוטות, בלעם, ודואג, אחיתופל, וגיחזי.
סדר המשנה כך הוא, להקדים פרק חלק לפרק אילו הן הנחנקין, דהכי תנן בפירקין דלעיל [ע"ו ע"ב], אילו הן הנהרגין, רוצח ואנשי עיר הנדחת, ופירש מילתא דרוצח, והדר בעי לפרושי מילתא דאנשי [עיר הנדחת] דתני בפ' חלק, ובתר הכי בעי למיתני אילו הן הנחנקין, דהכי הוא סידרא דתנא, ברישא פירש אילו הן הנסקלין, ובתר הכי הנשרפין, ובתר הכי הנהרגין, ובתר הכי הנחנקי', וסתמ' כרבנן דאמרי [מ"ט ע"ב] סקילה שריפה הרג וחנק. וספרים שכת' בהן אילו הן הנחנקין קודם לפ' חלק טעות הוא, דאתחל תנא בנהרגין ופירש רוצח, ושבקינהו, ונקט הנחנקין, והדר פריש הנהרגין, דהינו אנשי עיר הנדח' בתימ', הילכך דבר ברור הוא שפרק חלק צריך לקדום לפרק הנחנקין, ומן דינא הוה לאתחולי באנשי עיר הנדחת, אלא משום דאיירי בפירקין דלעיל [ע"ט ע"ב] ברוצח שנתערב באחרים דכונסין אותן לכיפה, ואגב הכי תנא נמי מי שלקה ושנה, והורג נפשות שלא בעדים, דכונסין אותן לכיפה, ואגב הכי תני הנהו דקנאין פוגעין בו, ואגב הכי תני כהן ששימש בטומ' דאחיו הכהנים ממיתין אותו שם, תנא נמי בהאי פירקא אותם שנתחייבו מיתה למקום בעולם הבא, ואתחל דכל יש' יש להן חלק לעולם הבא, ואפי' כל הני, משום דלא נתחייבו מיתה אלא בעולם הזה, ואילו הן שאין להן חלק לעולם הבא שנתחייבו מיתה למקום בעולם הבא, ובתר דמשלים להו הדר לסידריה ומפרש מילתא דאנשי עיר הנדחת שהן נהרגין, ובתר הכי תני אילו הן הנחנקין, ובירושלמי נמי מקדים פרק חלק לפרק אילו הן הנחנקין. כל יש' יש להן חלק כול', האומ' אין תחיית המתים, תנא הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים, לפי שכל מידותיו של הקב"ה הן מידה כנגד מידה, שנ' [מ"ב ז'] ויאמר אלישע שמעו דבר יי' וגו' עד וירמסו אותו העם בשער וימת.
<h2>דף צא:</h2>
ריש לקיש רמי, כת' [ירמיה ל"א] בם עיור ופסח, וכת' [ישעיה ל"ה] אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, הכיצד, עומדין במומן ומתרפאין. אמ' רבא כתי' [דברים ל"ב] אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא, אמ' הקב"ה מה שאני ממית אני מחיה, והדר מה שמחצתי אני ארפא.
ת"ר אני אמית ואחיה [דברים ל"ב], יכול מיתה באחד וחיים באחר, ת"ל מחצתי ואני ארפא, מה זה באחד אף זה באחד, מיכן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה.
<h2>דף צב.</h2>
אמ' רב זוטרא בר טוביה אמ' רב, מנין לתחיית המתים מן התורה, שנ' [דברים ל"ג] יחי ראובן ואל ימות, יחי בעולם הזה, ואל ימות לעולם הבא. רבינא אמ' מהכא, [דניאל י"ב] ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם. רב [אשי] אמ' מהכא, [שם] אתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין.
תנא דבי אליהו צדיקין שעתיד הקב"ה להחיות שוב אין חוזרין לעפרם, שנ' [ישעיה ד'] והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים, אף הן לעולם קיימין, [ע"ב] ואם תאמר אותן אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו, שנ' [שם ב'] ונשגב יי' לבדו ביום ההוא, צדיקין מה הן עושין, הקב"ה עושה להן כנפים כנשרים, וטסים על פני המים, שנ' [תהלים מ"ו] על כן לא (אירא) [נירא] בהמיר ארץ במוט הרים בלב ימים.
<h2>דף צט.</h2>
והאומר אין תורה מן השמים. ת"ר כי דבר יי' בזה [במדבר ט"ו], זה האומ' אין תורה מן השמים, ר' אומ' כי דבר יי' בזה זה אפיקורוס, ואת מצותו הפר, זה המפר ברית, הכרת תכרת, הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא. תניא אידך, כי דבר יי' בזה, זה האומ' אין תורה מן השמים, ואפי' כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו אלא משה בעצמו ולא הקב"ה, זהו דבר יי' בזה, ואפי' אמ' כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדיקדוק זה, מקל וחומר [זה], זהו דבר יי' בזה. תניא היה ר' מאיר אומ' הלמד תורה ואינו מלמדה זהו דבר יי' בזה, ר' יונתן אומ' כל שאינו משגיח על המשנה, ר' נהוראי אומ' כל שאיפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.
<h2>דף צט:</h2>
והאפיקורוס, רב ור' חנינה דאמרי תרויהו זה המבזה תלמ' חכמ', ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן דאמרי תרויהו זה המבזה את חברו בפני תלמידי חכמ', רב יוסף אמ' כגון דאמרי מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו, לדידהו תנו, [ק' ע"א] רב פפא אמ' כגון דאמרי הני רבנן, רב פפא אישתלי ואמ' הני רבנן, ואותיב תעניתא, רב נחמן בר יצחק אמ' זה הקורא רבו בשמו, דאמ' ר' יוחנן מפני מה נענש גיחזי, מפני שקרא לרבו בשמו, דכת' [מ"ב ח'] ויאמר גיחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע.
<h2>דף ק:</h2>
ר' עקיבה אומ' אף הקורא בספרים החיצונים, תנא בסיפרי מינין, פי' דילמ' אתי לאימשוכי בתריהו. אמ' רב יוסף וספר בר סירא כספרי מינין דמי, פי' מפני שהן דברי' בטלים, וכשקורא בהן מתבטל מדברי תורה.
<h2>דף קא.</h2>
והלוחש על המכה כול', א"ר יוחנן וברוקק, לפי שאין מזכירין שם שמי' על הרקיקה. איתמר רב אמ' אפי' נגע צרעת וגו', פי' שאין שם שמים כי אם קריאת הפסוק בלבד הוא אסור, ר' חנינה אמ' כגון ויקרא אל משה וגו', פי' לחש ידוע היה להם שהיו מלחשין בו פסוק זה, שאסור לעשות מן הפסוק לחש. ת"ר סכין וממשמשין בני מעים בשבת, פי' ואינו אסור משום רפואה, ולוחשין לחישת נחשים ועקרבין בשבת, פי' שלא יזיקו, ואינו אסור משום צידה, ומעבירין כלים על גב העין בשבת, פי' לוחשין בכלים על העין, ואינו אסור משום רפואה, רשב"ג אומ' במ' דב' אמ' בכלי הניטל, אבל בכלי שאינו ניטל אסור, ואין שואלין בדבר שדים בשבת, פי' שעושין כשמאבדין שום דבר שואלין בשדים ומגידין לו, ואסור לעשותו בשבת משום ממצוא חפצך, ר' יוסי אומ' אף בחול אסור. אמ' רב הונא הלכה כר' יוסי, ואף ר' יוסי לא אמרה אלא מפני הסכנה, פי' כשמשביע את השדים ומכריחן אף בחול אסור, שמא יכעסו השדים כשמכריחן, ויסכנו אותו. ת"ר סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, היכי עביד, ר' חמא ביר' חנינה אמ' סך ואחר כך ממשמש, ר' יוחנן אמ' סך וממשמש בבת אחת. ת"ר שרי שמן ושרי בצים מותרין לשאול בהן, מפני שאין מכזבין, פי' שרי שמן שסכין את הצפורן של בהן ידו, ושואלין בהן לשדים, ושרי בצים שממלאין שפופרת של ביצה שמן ושואלין בהן לשדים, ומותר לעשותן בחול, שאין בהן סכנה, ואין מכזבין במה שאומרין, ויש שגורסין, אלא שמכזבין, כלומ' אינם עיקר, שאינן מגידין אמת, ואין לסמוך עליהן. ולוחשין על שמן שבכלי ואין לוחשין על שמן שביד, פי' כשרוצה ללחוש על השמן כדי לשאול לשדים, אל ילחוש אלא על שמן שבכלי, ולא על של יד, כי לא יצליח הלחש, ולא יענה השד אלא על ידי כלי, לפיכך סכין משמן של יד, ואין סכין משמן שבכלי, פי' שבאותו שמן שלחשו בו בכלי שרו עליו השדים, והוא מסוכן, ואותו שביד לא שרו עליו השדים, ואינו מסוכן. כי הא דרב יצחק בר שמואל איקלע לההוא אושפיזא, אייתו ליה מישחא במנא, שף מיניה, נפקו ליה צימחי באפיה, חזיתיה ההיא איתתא אמרה זיקא דדימסת קא חזינא הכא, עבדה ליה מילתא ואיתסי, פי' רוח שד פל' ששמו דימסת אני רואה כאן.
<h2>דף קא:</h2>
אבה שאול אומ' אף ההוגה כול', פי' קורא אותו ככתבו ביו"ד ה"א, וכת' [שמות ג'] זה שמי לעלם. תנא בגבולין ובלשון הגה, פי' דוקא בגבולין, אבל במקדש הרי הכהנים מזכירין אותו ככתבו בברכת כהנים, כדתנן [סוטה ל"ז ע"ב] במקדש היו מזכירין את השם ככתבו, ובמדינה בכינויו, ובלשון הגה, כלומ' בדברים בעלמ', ולישנ' דמתני' קא דייק, דתני ההוגה, לאפוקי שאם מתכוין ללמדו לתלמידיו, שאינו ענוש כי אם כשמזכירו בדברים בעלמא, ומזכירו באותותיו, אז נענש.
מתני'. שלשה מלכים וארבעה הדיוטות כול', ירבעם מנלן דלא אתי לעלמ' דאתי, דכת' [מ"א י"ג] ויהי (הדבר) [בדבר] הזה לחטאת בית ירבעם [ו]להכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה, להכחיד בעולם הזה, ולהשמיד לעולם הבא. [ק"ב ע"ב] ואחאב מנלן דלא אתי לעלמ' דאתי, דכת' [שם כ"א] והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב ביש', עצור בעולם הזה, ועזוב לעולם הבא. ומנשה מנלן דלא אתי לעלמ' דאתי, דכת' ביה [מ"ב כ"א] ויעש (הרע בעיני יי') [אשרה] כאשר עשה אחאב מלך יש', מה אחאב אין לו חלק לעולם הבא, אף מנשה אין לו חלק לעולם הבא.
<h2>דף קד.</h2>
מפני מה לא מנו אחז, מפני כבודו של חזקיהו, ומפני מה לא מנו אמון, מפני כבודו של יאשיהו, אי הכי מנשה לא לימני מפני כבודו של חזקיהו, ברא מזכי אבה, אבה לא מזכי ברא, דכת' [דברים ל"ב] ואין מידי [מציל], אין אברהם מציל את ישמעאל, ואין יצחק מציל את עשו. מפני מה לא מנו את יהויקים, משום דר' חייה בר אבה, דא"ר חייה בר אבה כת' על גולגלתו של יהויקים זאת ועוד אחרת. זקינו דר' פרידא אשכח גולגלתא דהות שדיא בשערי ירושלם, קברה ולא איקבר, הדר קברה ולא איקבר, פי' שהיתה בולטת ויוצאה מקברה, אמ' דילמ' גולגלתיה דיהויקים היא, דכת' בה [ירמיה כ"ב] קבורת חמור יקבר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירוש', אמ' מלכא הוא ולא איפשר לזלזולי ביה, כרכה בשיראי אותבה בספסיה, חזייה דביתהו אחזייה לשיבבתה, אמרה לה דאיתתיה קמייתא היא דלא קא מחיל עלה, שגרה תנורא וקליתה, כי אתא אמ' הינו דכת' זאת ועוד אחרת, דאי לאו כן מאי היא, פי' ומפני שהיה מלך ונתבזה כל כך נתכפר לו, ויש לו חלק לעולם הבא.
<h2>דף קה.</h2>
וארבעה הדיוטות בלעם, בלעם הוא דלא אתי לעלמ' דאתי, הא שאר גוים אחריני אתו, מתני' מני ר' יהושע היא, דתניא ר' אליעזר אומ' ישובו רשעי' לשאולה כל גוים שכחי אלהים [תהלים ט'], ישובו רשעים לשאולה, אילו פושעי יש', כל גוים שכחי אלהים, אילו אומות העולם, אמ' לו ר' יהושע וכי נאמר וכל גוים, והלא לא נאמר אלא כל גוים, אלא ישובו רשעים לשאולה ומאן נינהו כל גוים שכחי אלהי', פי' רשעי גוים ישובו לשאול, אבל הכשרים שבהן יש להן חלק. ואף אותו הרשע נתן סימן בעצמו, דכת' [במדבר כ"ג] תמות נפשי מות ישרים, ואם לאו הנני הולך לעמי, פי' אם ימות על מטתו הרי הוא כישרים שבהם, ואם ייהרג על ידי אחר הרי הוא כאחד מבני עמו.
<h2>דף קז:</h2>
דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנ' [בראשית ו'] לא ידון רוחי באדם לעולם, אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, אבל עומדין בדין, ר' נחמיה אומ' אילו ואילו אין עומדין בדין, שנ' [תהלים א'] על כן לא יקומו רשעים במשפט, [ק"ח ע"א] אילו דור המבול, וחטאים בעדת צדיקים, אילו אנשי סדו', אמרו לו בעדת צדיקים אינן עומדים, אבל עומדים בעדת רשעים. דור המדבר אין להן חלק לעולם הבא, שנ' [במדבר י"ד] במדבר הזה יתמו ושם ימותו, דברי ר' עקיבה, ר' אליעזר אומ' עליהן הוא אומ' [תהלים נ'] אספו לי חסידיי כורתי בריתי עלי זבח. עדת קרח אינה עתידה לעלות, שנ' [במדבר ט"ז] ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל, דברי ר' עקיב', ר' אליעזר אומ' עליהם הוא [אומר] [ש"א ב'] יי' ממית ומחייה מוריד שאול ויעל.
<h2>דף קח.</h2>
מתני'. דור המבול כול', ת"ר אנשי דור המבול אין להן חלק לעולם הבא, שנ' [בראשית ז'] וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, וימחו מן הארץ, לעולם הבא דברי ר' עקיב', ר' (יהושע) [יהודה] בן בתירה אומ' לא חיין ולא נידונין, שנ' [שם ו'] לא ידון רוחי באדם לעולם, לא דין ולא רוח.
<h2>דף קט:</h2>
ת"ר עדת קרח אין להן חלק לעולם הבא, שנ' [במדבר ט"ז] ותכס עליהם הארץ, בעולם הזה, ויאבדו מתוך הקהל, לעולם הבא דברי ר' עקיב', ר' אליעזר אומ' כאבדה המתבקשת, שנאמ' [תהלים קי"ט] תעיתי כשה אובד בקש עבדך.
<h2>דף קי:</h2>
מתני'. דור המדבר כול', ת"ר דור המדבר אין להן חלק לעולם הבא, שנ' [במדבר י"ד] במדבר הזה יתמו ושם ימותו, יתמו בעולם הזה, ושם ימותו לעולם הבא דברי ר' עקיבה, ואומ' [תהלים צ"ה] אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, ר' אליעז' אומ' עליהן הוא אומ' [שם נ'] אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. אמ' לו ר' שמע' בן יהודה איש כפר עכו, אלא מה אני מקיים אשר נשבעתי באפי, אמ' לו ר' אליעזר כך אמ' הקב"ה באפי נשבעתי וחזרתי בי. אמ' רבה בב"ח שבקיה ר' עקיבה לחסידותיה, דכת' [ירמיה ב'] הלוך וקראת באזני ירושלם לאמר זכרתי לך חסד נעוריך וגומ', אם אחרין באין בזכותן, הן עצמן לא כל שכן.
עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנ' [דברים כ"ט] וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, דברי ר' עקיב', ר' אליעזר אומ' מה היום מאפיל ומאיר, אף הן שאפילה להן עתיד ליאור להן.
ת"ר עשרת השבטים אין להן חלק לעולם הבא, שנ' [דברים כ"ט] ויתשם יי' מעל אדמתם, בעול' הזה, וישליכם אל ארץ אחרת, בעולם הבא דברי ר' עקיב', ר' אליעזר אומ' כיום הזה, אם מעשיהן כיום הזה [אינן] באין, ואם לאו באין, ר' אומ' בודאי הן באין לעולם הבא, דכת' [ישעיה כ"ז] והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וגו'. אמ' רבה בב"ח שבקיה ר' עקיב' לחסידותיה, דכת' [ירמיה ג'] הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משובה ישר' לא אפיל פני בכם. מאי חסידותיה, דתניא קטני רשעי בני יש' אינן באין לחיי עולם הבא, שנ' [מלאכי ג'] הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמ' יי' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף, ר' עקיב' אומ' גודו אילנא וחבלוהי ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו [דניאל ד'], רבן גמל' אומ' בודאי באין לחיי עולם הבא, שנ' [תהלים קט"ז] שומר פתאים יי', שכן בכרכי הים קורין לינוקא פתיא, אבל קטני רשעי אומות העולם אינן באין לחיי עולם הבא. איתמר קטן מאימתי בא לעולם הבא, ר' חייה ור' שמע' בר', חד אמ' משעה שנולד, וחד אמ' משעה שיספר, מאן דאמ' משעה שנולד, דכת' [תהלים כ"ב] יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד, ומאן דאמ' משעה שיספר, דכת' [שם] זרע יעבדנו יסופר ליי', רבינא אמ' משעה שנזרע, דכת' זרע יעבדנו.
<h2>דף קיא:</h2>
אנשי עיר הנדחת, שנ' [דברים י"ג] יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם, הא אינן נהרגין עד שיהו מדיחיה מאותה העיר, ומאותו השבט, ועד שיודח רובה, ועד שידיחוה אנשים, הדיחוה נשים או קטנים, או שהודח מיעוטה, או שהיו מדיחיה חוצה לה, הרי הן כיחידים, וצריכין שני עדי' והתראה לכל אחד ואחד, זה חומר ביחידים מבמרובים, שהיחידים בסקילה וממונן פלט, והמרובין בסיף וממונן אבד. הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב [שם], החמרת הגמלת העוברת ממקום למקום הרי אילו מצילין אותן, החרם אותה ואת כל אשר בה [שם], מיכן אמרו ניכסי צדיקין שבתוכה אובדין, ושבחוצה לה פליטין, ושל רשעים בין בתוכה בין חוצה לה אובדין. ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה [שם], אין לה רחוב עושין לה רחוב, היה רחובה חוצה לה, כונסין אותו לתוכה, שנ' אל תוך רחבה, ושרפת באש את העיר, ואת כל שללה [שם], שללה, ולא שלל שמי', מיכן אמרו ההקדשות שבתוכה יפדו, ותרומות יירקבו, מעשר שני וכתבי הקדש ייגנזו. כליל ליי' אלהיך [שם], א"ר עקיב' אם אתה עושה דין בעיר הנדחת מעלה אני עליך כאילו אתה מעלה כליל לפני. והיתה תל עולם לא תבנה עוד [שם], לא תעשה אפי' גנות ופרדיסים, ר' עקיב' אומ' לכמות שהיית אינה נבנת, אבל נעשת היא גנות ופרדיסים. ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב יי' מחרון אפו [שם], שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, נסתלקו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם.
מתני'. אנשי עיר הנדחת. כול', פי' עד שיהו מדיחיה מאותה העיר, כדכת' [דברים י"ג] עירם, ומאותו השבט, דכת' [שם] מקרבך, ועד שיודח רובה, דכת' [שם] את יושבי עירם, כולהו משמע, ורובה ככולה. וצריכין כל אנשי עיר הנדחת שני עדים והתראה לכל אחד ואחד. ת"ר יצאו, הן, ולא שלוחן, אנשים, ולא נשים ולא קטנים, בני בליעל, בנים שפירקו עול שמים מעל צואריהן, מקרבך, ולא מן הספר, יושבי עירם, ולא יושבי עיר אחרת, לאמר, מלמד שצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד, פי' הן ולא שלוחן, כגון שהיו השלוחין מעיר אחרת, או משבט אחר, דלאו בני הדחה נינהו, והוה אמינא כיון דבני העיר שלחום, ליקטלו על פיהם, קמ"ל, (שאם) [אבל אם] היו השלוחין מאותה העיר, יהיו הן המדיחין וייהרגו על ידם, אינמי יש לומ' אע"ג דהוו מאותה העיר אינן נידחין על פיהן, דכיון דלאו משמיהו קאמרי להו, אלא משמא דאחרים, לא גרידי בתריהו כול' האי, כדאמרי' בהדיחוה נשים או קטנים. מקרבך ולא מן הספר, כדתנן (לקמ') [בפרק קמא (ב' ע"א)] אין עושין עיר הנדחת בספר, לאמר מלמד שצריכין שני עדים והתראה, דהכי משמע צריך שיאמר להם דהינו שיתרו בהם.
<h2>דף קיב.</h2>
ועד שיודח רובה, מנא ידעינן, פי' כיון שכל אחד צריך שני עדים והתראה, אם יביאוהו לבית דין לדונו מנא ידעינן שישלימו הרוב או לא, והאיך נדיננו לזה, אמ' רבה דנין וחובשין, דנין וחובשין, פי' דנין וגומרין דינו של כל אחד להריגה, ואין הורגין אותן, אלא חובשין אותן עד שנראה אם ישלימו לרוב העיר יהיו בסיף, ואם לאו יהיו בסקילה. אמ' ליה אביי נמצאתה אתה מענה את דינן, ואסור לאחר דינו של אדם לאחר שנגמר דינו שלא נהרגהו מיד, אלא אמ' אביי דנין וסוקלין, דנין וסוקלין, ואחר כך חובשין ומשלימין רובן בסיף, פי' אילו שבאין ראשונה לבית דין סוקלין אותן, כיחידים, עד חצי העיר, כשרואין שמתרבין העוברין, מיכן ואילך דנין אותן בסיף. איתמר ר' יוחנן אמ' דנין וסוקלין דנין וסוקלין, וריש לקיש אמ' מרבה עליהן בתי דינין, בתי דינין, והאמ' ר' חמא בר יוסף א"ר אושעיא אמ' קרא [דברים י"ז] והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר [הרע] הזה אל שעריך, איש ואשה אתה מוציא לשעריך, ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך, אלא אמ' ריש לקיש מרבה להן בתי דינין ודיינינן להו, ומשיירינן בדיניהו פורתא, ומסקינן להו לבית דין הגדול וגמרינן ליה לדיניהו, וקטלינן להו.
מתני'. הכה תכה את יושבי העיר ההיא כול', ת"ר החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום [לנו בתוכה] והודחה עמה, אם שהת שם שלשים יום הן בסיף וממונן אבד, קודם שלשים יום הן בסקילה וממונן פלט, מיתיבי כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר, שנים עשר חודש, אמ' רבא לא קשיא, הא למיקרי בני מתא, והא למיקרי מיתבי מתא, (דתנן) [דתניא] המודר הנאה מאנשי העיר ויש שם אדם ששהה שם שנים עשר חודש אסור ליהנות ממנו [פחות מיכן מותר ליהנות ממנו], מיושבי העיר אם יש שם אדם ששהה שלשים יום אסור ליהנות ממנו, תוך שלשים יום מותר ליהנות ממנו, ומתני' דקתני הרי אילו מצילין אותן, בשלא הודחה עמהן קאמ', ומצילין ממונן שלא יאבד עמהן, דאע"ג דניכסי צדיקין שבתוכה אובדין, דוקא שהן יושבי העיר, אבל אילו שאינן יושבי העיר, ממונן פלט, וכגון שלא שהו שם שלשים יום.
ת"ר החרם אותה [דברים י"ג], פרט לניכסי צדיקין שבחוצה לה, ואת כל אשר בה, לרבות ניכסי רשעים שבחוצה לה, פי' והכי קאמ' כל הממון שהוא מבני העיר הזאת ואפי' הוא בעיר אחרת, ואת כל שללה, לרבות ניכסי צדיקין שבתוכה. ת"ר ר' שמע' אומ' מפני מה אמרה תורה ניכסי צדיקין שבתוכה אובדין, מי גרם לצדיקים שיהו דרים בה, ממונן, לפיכך ממונן אבד. מתני'. ואת כל שללה תקבוץ כול', ת"ר ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה, מיכן אמרו היה לה רחוב עושין אותה עיר הנדחת, אין לה רחוב אין עושין אותה עיר הנדחת דברי ר' ישמעאל, ר' עקיב' אומ' אין לה רחוב עושין לה רחוב. במאי קמיפלגי, ר' ישמעאל סבר רחובה דמעיקרא משמע, ור' עקיבה סבר רחובה דהשתא כדמעיקרא דמי.
<h2>דף קיב:</h2>
ההקדשות שבתוכה ייפדו, פי' דקדשי בדק הבית לא יקראו שללה, הילכך דיניהו כדמעיקרא, ייפדו ומותרין בהנאה. ותרומות ירקבו, דממונו היא וקרינא בהו שללה, [ו]מפני כבוד התרומה אין שורפין אותה, אלא מניחין אותה עד שתירקב ותיפסד. ומעשר שני וכתבי הקדש נמי ממון בעלים הוא, ונאסרו, ומפני כבוד המעשר והספרים נגנזין. אמ' רב חסדא לא שנו אלא ביד כהן, אבל תרומה ביד ישר' תינתן לכהן שבעיר אחרת, פי' תרומה ביד כהן היא ממונו, ונאסרת, אבל תרומה ביד ישר', שלא הספיק ליתנה לכהן, אינה ממונו, ואינה נאסרת, ותינתן לכהן שבעיר אחרת.
<h2>דף קיג.</h2>
מתני'. כליל ליי' אלהיך כול', במאי קמיפלגי, ר' יוסי הגלילי סבר עוד לגמרי משמע, ור' עקיבה סבר עוד לכמות שהיית משמע. ת"ר היו בה אילנות, תלושין אסורין, מחוברין מותרין, פי' דכת' [דברים י"ג] תקבוץ ושרפת, מי שאינו מחוסר אלא קביצה, יצא מחובר שמחוסר תלישה.
